בהר הבית צריך לעמוד מסגד

הוויכוח הניטש על הר הבית, שעוסק בזכויות גישה ובחופש פולחן, אינו אלא תסמין לשאלה גדולה יותר: מהי מהות חיינו הקולקטיביים בארץ.

הרב אברהם יצחק הכהן קוק כינה את מדינת ישראל "יסוד כיסא השם בעולם". לפי תפיסתו, ישראל אינה ישות מדינית מודרנית "רגילה", אלא מדינה דתית בעלת קדושה א־לוהית. אם זאת התפיסה השלטת, בהר הבית אכן צריך לעמוד מקדש – או כפי שתיאר זאת חוקר הדתות ד"ר תומר פרסיקו, ציון היא נקודת הקצה של הציונות. באותה מידה גם אין צורך בדמוקרטיה הישראלית, בכנסת ובבית המשפט העליון.

היהדות שאנו מכירים כיום התפתחה כולה לאחר חורבן המקדש ובעקבותיו. הקמתו מחדש תשקף תסוגה דתית, מוסרית ורוחנית שתהפוך את היהדות לדת אחרת, יסוד מאובן מהתקופה הפגאנית.

מדינת המקדש הישראלית תהיה תיאוקרטיה רודנית בראשות מלך. כינונה יחייב מלחמת חורמה נגד הערבים. אם ישראל המקדשית תשרוד, היא תבצע גירוש המוני של כל מי שאינו יהודי משטחה. מצב כזה יוביל לבידודה המוחלט של המדינה בזירה הבינלאומית ולנחשלות ועוני בתוכה. מובן שלא ייוותר מקום במדינה הזאת לליברלים חילונים, לא יתקיימו בה אקדמיה או תעשיית הייטק. כל מי שיכול, יברח ממנה. אלה שיישארו במדינת המקדש הזו יהיו המאמינים ואותם אנשים אחרים שאין להם ברירה.

לא צריך לאמץ את הדמיון יתר על המידה. כדי להבין איך נראית תיאוקרטיה אפשר להביט בסודן, באפגניסטן ובאיראן. כמעט כל הדיסטופיות הספרותיות הישראליות, כמו השלישי מאת ישי שריד, הדרך לעין חרוד מאת עמוס קינן, פונדקו של ירמיהו מאת בנימין תמוז, ואפילו "מלאכים באים" מאת יצחק בן־נר עוסקות בהפיכתה של ישראל לרודנות דתית קיצונית, אלימה, מבודדת ומקדשית.

מנגד, כדי שישראל תהפוך למדינה חופשית, דמוקרטית ומשגשגת, המכבדת את חירויות האזרח ואת זכויות האדם, עלינו להבטיח שבהר הבית יעמוד מסגד אל־אקצה. ישראל צריכה לחתום על הסכם שלום עם הפלסטינים, בחסות אזורית של מדינות ערב החזקות ובחסות בינלאומית בהובלת ארצות הברית, האיחוד האירופי והאו"ם.

שלום ישראלי־פלסטיני המבוסס על שוויון ושותפות הוא גם התרחיש היחיד שבו יהודים יזכו בהכרה כלשהי לזיקתם אל הר הבית, ואולי גם לזכויות פולחן כלשהן בו, בכפוף לשוויון ביחסי הכוחות מחוץ לשטח ההר בארץ כולה. בהר הבית צריך להיות מסגד, ואם לדייק – מסגד אל־אקצה. זהו המקום השלישי בקדושתו באסלאם אחרי מכה ומדינה, והוא עומד שם כ־1,400 שנים, מאות שנים יותר משני בתי המקדש היהודיים גם יחד.

מקומו של הר הבית לא נפקד במלחמה הנוכחית. את טבח 7 באוקטובר כינה חמאס "מבול אל־אקצה". מסמכים פנימיים של הארגון מלמדים על עיסוק נרחב בהר הבית ערב המתקפה. בדיונים שקיימו בכירי חמאס עולה כי "הפגיעה המתמשכת של בכירים בישראל בדברים הקדושים ביותר לאסלאם" הייתה אחד הגורמים שדרבנו את ארגון הטרור לפעולה. בדיונים הללו יש אפילו התייחסות ישירה לעליית השר איתמר בן־גביר להר. בדיונים אחרים דוּבר על "התקפה חיובית" ועל "קריאה לגיבוש תוכנית… להתמודדות עם ממשלת הימין הפשיסטי ומדיניותה", בין השאר במסגד אל־אקצה. בנרטיב של חמאס לטבח 7 באוקטובר, שפורסם בינואר ומכיל סילופים רבים, הפגיעה במסגד אל־אקצה נותרה במקום הראשון בין הגורמים למלחמה.

גם במשא ומתן על עסקת חטופים והפסקת אש העלה חמאס דרישות בנוגע לסטטוס־קוו בהר הבית. בינואר, כפי שפורסם במקור ראשון, דובר חמאס אבו־עוביידה טען שהיציאה למלחמה היא בגלל הפרות האדומות ועקב המלחמה נגד מסגד אל־אקצה שמנהלות "כנופיות הציונות הדתית". באוגוסט 2023 ציין סאלח אל־עארורי את ההשתלטות על מסגד אל־אקצה לצד גורמים אחרים, והזהיר במפורש ש"הדבר עלול להיגרר למלחמה כוללת". גם מבצע שומר החומות במאי 2021 התחולל על רקע סוגיית אל־אקצה: הוא נפתח במטח רקטות לעבר ירושלים במהלך ריקוד הדגלים של יום ירושלים.

המאבק על ההר הוא תסמין המבטא את המאבק העמוק יותר המתחולל כרגע בישראל. הקמת מקדש והמשך סכסוך הדמים עם הפלסטינים יובילו בסופו של דבר לחורבנה של מדינת ישראל

מראשית הציונות הבינו ראשי התנועה הציונית את המשוואה הפשוטה הזאת, וניסו להכיל את המתח שנובע מהדמיון בין הנבואות הקדומות ובין מימוש הרעיון הציוני הלאומי, המודרני והחילוני. ד"ר חיים ארלוזורוב, "שר החוץ" של התנועה הציונית, התנער מהר הבית וביקש להבהיר לעולם המוסלמי ב־1931 ש"כל הוויכוח הזה הוא לגמרי מחוץ לשטח המחשבה והפעולה שבו מרוכזים מעייני הציונות. לא הנושא החולני הזה מעסיק את התנועה הציונית". משה דיין, שר הביטחון במלחמת ששת הימים, הבין את הסכנה הגלומה בהר ולכן מיהר ליצור את הסטטוס־קוו.

בפרוטוקול ישיבת ועדת השרים של ממשלת ישראל לשמירה על המקומות הקדושים, ב־13 באוגוסט 1967, נכתב כך: "משיעלו בכניסה להר הבית מתפללים יהודים, יופנו על ידי כוחות הביטחון לכותל המערבי". האיסור על תפילת יהודים בהר הקדוש הוא לפיכך המרכיב המובהק ביותר בסטטוס־קוו.

מצב זה זכה לאישור מחודש של בנימין נתניהו במסיבת עיתונאים באוקטובר 2015. הוא אמר ש"ישראל תמשיך לאכוף את המדיניות הוותיקה: מוסלמים מתפללים בהר הבית, מי שאינם מוסלמים מבקרים בו".

פרופ' אביגדור לבונטין, מומחה למשפט בינלאומי מהאוניברסיטה העברית, כתב בתזכיר לצוות חשיבה ליד האקדמיה הלאומית למדעים, ב־10 ביוני 1967, ש"את מידת חומרתו של הקושי היהודי קשה לי להעריך… יש חשש כי חוגים קיצוניים יתחילו לטעון שהיות והר הבית בידינו, הגיע הזמן לעשות מעשה מופלג: למען הקמת בית המקדש (בקצה אחד של הספקטרום) ועד להרחבה או הדגש פיזית של כותלו המערבי של הר הבית על חשבון חלקיו האחרים שאינם יהודיים". דיין עצמו כתב באוטוביוגרפיה שלו ב־1976: "עלינו לראות בהר הבית אתר היסטורי של זכר העבר, אך לא להפריע לערבים לנהוג בו כפי שהוא עתה – מסגד תפילה מוסלמי".

המאבק על ההר הוא תסמין המבטא את המאבק העמוק יותר המתחולל כרגע בישראל. הקמת מקדש והמשך סכסוך הדמים עם הפלסטינים יובילו בסופו של דבר לחורבנה של מדינת ישראל. רק הבטחת קיומו של מסגד אל־אקצה בהר הקדוש במסגרת הסדר מדיני אזורי תבטיח את עתידה של מדינת ישראל כמדינה חופשית ומשגשגת וכמקלט בטוח לעם היהודי.