אני נושאת עמי את צער המגזר, את ההלם מעוצמת החבטות שהוא נדרש להתמודד איתן גם בימי הקרבה ופציעה ושכול. את ה"לא בלתי רלוונטי לציין שתא"ל ברק חירם הוא בן הציונות הדתית" ברשתות החברתיות; את סרטון התל־אביבית הצועקת לעבר לוחם גולני סרוג, עוד בראשית המלחמה, "רק להרוג אתם אוהבים! להרוג, להרוג, להרוג!"; את הבחורה שטענה שמספרם הרב של הנופלים מקרב הציונות הדתית נובע מכך ש"הם פשוט לוחמים לא טובים"; וכעת גם את הפילוסוף זוכה פרס ישראל ומחבר "רוח צה"ל", אסא כשר.
בריאיון להסכת של אוניברסיטת רייכמן, כפי שחשף השבוע ישי פרידמן בערוץ 14, האיש והקוד האתי דימה את החברה הישראלית לסיר מרק: "אחים לנשק" והטייסים שהודיעו ערב מלחמת חרבות ברזל על הפסקת התנדבותם לשירות מילואים זכו מפרופ' כשר לכינוי "כופתאות משובחות", בעוד המתנחלים, לשיטתו, הם "טבעת הנוזל העכורה" במי המרק.
כצפוי, או אולי לא, אושיות רשת מזוהות מחאת קפלן מיהרו למחוא כפיים ולחזק. נדמה להם שהם פוגעים בנציגי מפלגה כזו אחרת, מנמיכים את רוחם של פוליטיקאים קולניים. אבל למעשה הם ממוטטים את רוח הלוחמים מאזור חיוג יו"ש, או לפחות של סביבתם ובני משפחותיהם.
ילדינו יודעים שהם לא נלחמים בשביל המחמאות, הם נלחמים בשביל העם והמדינה. קרבות הקיום לא נועדו להנעים לאסא כשר את זמנו
הדה־לגיטימציה הממושכת, המרושעת והמגמתית נגד המגזר הדתי־לאומי זולגת זה זמן רב מהפוליטיקה למישור הצבאי. מתוך ריקבון מוסרי, מתיימרי תפיסת המוסר פוגעים בטובי בניה של הארץ, מניחים מצע לדה־לגיטימציה למי מאנשי הציונות הדתית שמצליח לפרוץ את תקרת הזכוכית ולשבת סביב שולחן המטכ"ל. או אז, כל מה שאסור ומגונה לומר נגד הפיקוד הצבאי, הופך לפתע מותר. ממש כפי שכל מה שהיה אסור ומגונה לעשות במהלך מחאה, נפרץ והוכשר.
כבר עכשיו נסללת הדרך לגינוי העתידי של הסרוג שיוביל מהלך צבאי כלשהו; כבר כעת מופר האמון בהחלטות אפשריות שאינן נגועות בקונספציה שהביאה אותנו עד הלום. עכשיו, דווקא עכשיו. כשהפנים והשמות והכתובות והכיפות מציצים מתוך חוד החנית של המלחמה. כשכוח קלמנזון נישא על נס. כשיש חשש אמיתי שהציבור הכללי יגלה את היופי במגזר שכוחות־על מתאמצים כל כך להנמיך את השפעתו, לשרטט את דמותו כמשיחית ומסוכנת, רצחנית וחסרת חמלה ואנושיות בסיסית.
אתה האחר, אתה אשם
בניגוד לטענה החרדית של "מה יוצא לנו מזה, הנה אתם מתגייסים ובכל זאת מקבלים יחס עוין מהציבור החילוני", הילדים והילדות שלנו יודעים שהם לא נלחמים בשביל המחמאות, הם נלחמים בשביל העם והמדינה. ובכל זאת, כשהחזית בוערת ומחזור חדש של בני ישיבות מתגייס לצה"ל, מתבקש תמריץ להזרמת חמצן הלאומיות בדם, לא לפציעת הרוח.
את התמריץ החיובי הזה אפשר למצוא בכל מקום, הוא רק לא יודע לתפוס כותרות כמו הקצוות המפוצלים שמתעקשים לקרוע אותנו מבפנים. אבל הוא שם. תשאלו את הילדים שלכם שחזרו משירות מילואים ממושך, אם לא הייתם שם בעצמכם. תשאלו את החברים בעבודה, בלימודים, במעגל השיח שאולי יצא לכם להשתתף בו.
קרבות הקיום שאנחנו משתתפים בהם לא נועדו להנעים לאסא כשר את זמנו, ופניו אינן הפנים שצריכות לעלות לנגד עיני לוחמינו – לא בשדה הקרב, לא במסע הכומתה ולא בתלאות הדרך להשגת הסיכה היוקרתית על דש המדים. אפילו לא בסתם שמירה מתסכלת. לא דמותו, ולא דמותם של קיצוניים ומסכסכים אחרים – מכל רוחב האנרכיה מימין ומשמאל. הם לא ראויים להביא אותנו לפליטות פה ומחשבה נוסח "בשביל זה אני נלחם?" או "בשביל זה הילדים שלנו מסכנים את חייהם?"
אם נחשיב את כל הטרולים החברתיים כמייצגי העם, לא נוכל להתחבר ולא נוכל להתקיים כחברה בריאה, בוודאי לא לנצח בקרבות. מי שצריך לעמוד לנגד עיני הלוחמים הם האנשים הטובים הרבים בכל שורות החברה הישראלית – בכל המגזרים ובכל מנעד הדעות.
אלה שאוהבים את הארץ ואת המדינה. שמאמינים בה ובעתידה גם בשעותיה הקשות. אלה שיצאו ממקום הנוחות שלהם לפני חצי שנה וביקשו רק לעשות הכול לטובת כולם. אלה שגם בתוך מחלוקת אדירה עדיין מחפשים מכנה משותף, מוכנים לשלם מחיר חברתי ותדמיתי בתוך המחנה שלהם־עצמם, ובלבד שלא לוותר על הצד השני. אלה שלא מסוגלים לשאת את האירוניה של השמעת הדרישה "ביחד ננצח" תוך האשמת המחנה הנגדי בפילוג.
נוכח חידוש המחאה, התחדש גם החשש המוחשי כל כך מפני מלחמת אחים. על הנתונים המדאיגים כולם מסכימים, רק את האשמה מקפידים ליירט מימין לשמאל ובחזרה. את הקוד האתי של העם הזה אנחנו צריכים לכתוב בעצמנו, בהקפדה שלא ליפול למחוזות אסא כשרים משום צד. לשרטט את החברה הישראלית ביופייה ובמסירותה הרבה, לסנן ממנה את טבעת הקולות העכורים, ולהעמיס עליה כופתאות משובחות שמורכבות מהעידית של המגזרים כולם. המהדרין שבינינו מוזמנים לפזר תזכורת צהובה של שקדי מרק.
לתגובות: orlygogo@gmail.com
