צה"ל עומד לקראת סבב מינויי בכירים, או כך לפחות יש לקוות. בציבור יש הסכמה די רחבה שמי שכשל צריך לפנות את המקום שלו, והשמועות אומרות שגם בצמרת צה"ל קצינים רבים ממתינים לסוף המלחמה כדי לתלות את הכומתה בארון.
וזה הזמן שלנו לדרוש ולהבהיר: מי שכשל לא היו רק האנשים הספציפיים שהחזיקו בהגה בזמן פרוץ המלחמה – הרמטכ"ל הרצי הלוי, מפקד פיקוד דרום ירון פינקלמן, ראש אמ"ן אהרן חליוה וחבריהם לפורום מטכ"ל. מה שכשל היה המילה שכבר נשחקה עד דק בחצי השנה האחרונה – הקונספציה. את פורום מטכ"ל הובילה גישה, שחלחלה לדרגים הנמוכים יותר, שהצד השני לא מעוניין במלחמה; גישה שכמובן מושפעת מהנטייה של קציני צה"ל עצמם לא לצאת למלחמה. אילו היה אפשר להחליף את התפיסה של אותם אנשים ולהשאיר אותם בתפקידם, זה עדיף מאשר להזיז אותם ולמנות במקומם קצינים ותיקים שמחזיקים באותן עמדות ולוקים בעיוורון באותם תחומים. למרבה הצער בני אדם הם לא מחשבים שאפשר לעדכן את הגרסה שלהם, ולכן צריך להחליף אותם – ולהקפיד שגם הגישה שתוביל את צה"ל תשתנה מכאן והלאה.
בזמנים רגילים, כשמתלבטים מי הקצינים שצריכים להוביל את צה"ל בשנים הבאות, צריך לשקלל את התפקידים הקודמים שהקצין מילא ומידת הצלחתו בהם. אבל אנחנו לא בזמנים רגילים, אלא בזמן שבו צריך לשנות את צורת החשיבה מהשורש. מינוי הקצינים לא יכול להימסר בידיים של מי שכשלו, שבאופן טבעי יקדמו את הקצינים שניחנו בתכונות שהם מעריכים, כלומר הדומים להם. ושאלה עקרונית שיכולה להוביל את סבב המינויים היא האם הקצין המדובר ירד דרומה בשמחת תורה, או שהוא חיכה להוראות מלמעלה.
מה זה משנה מי קפץ
אשתף בפרט מהזווית האישית: בצהרי שמחת תורה השמועות כבר לא נתנו לי מנוח, אז ניגשתי לחבר שידעתי שבוודאי מצא את הדרך להיות מעודכן, וביקשתי ממנו שיסביר לי מה קורה. הוא סיפר לי שחמאס הוציא לפועל את התוכנית האופרטיבית שלו, הפיל את הגדר וכבש כמה מוצבים וכמה קיבוצים, והוסיף שכל היחידות המיוחדות בצבא הוזעקו לעוטף עזה – סיירת מטכ"ל, השייטת, דובדבן, ימ"מ וכן הלאה.
עמדתי מחוץ לבית המדרש, שבו עוד התנהלו הקפות, ותהיתי לעצמי: אם זה המצב, למה שלחו רק יחידות מיוחדות? אני יודע שבכל פעם שיש חדירת מחבלים שולחים יחידה מיוחדת להתמודד איתם, ואם היה סיפור בודד של בני ערובה באחד הקיבוצים או של השתלטות על מוצב – זה ודאי היה המהלך המתבקש; אבל נשמע לי שכאן מדובר על מלחמה, ובמצב של פלישה רחבה אתה לא צריך כוחות קטנים ומיומנים, אלא בעיקר מסה של לוחמים. למה לא שולחים גדודים של גולני או גבעתי, או כוח שריון גדול?
עד היום לא הצלחתי להשתכנע שהמחשבה הפשוטה הזו, שעברה בראש של סמל זוטר שהפעם הקודמת שלבש מדים הייתה חמש שנים קודם, הובילה גם את התגובה של ראשי הצבא. גם מי שאמר את המילה המפורשת "מלחמה" לא בהכרח הצליח להשתחרר מקו החשיבה שמתייחס לאירוע כאל פיגוע – שצריך להכפיל אותו פי עשרים או שלושים, כי יש כמה זירות פיגוע במקביל, ולכן צריך לשלוח את כל היחידות ולא רק אחת או שתיים.
הרמטכ"ל לא התקרב לשטח, וגם לא שלח אליו את סגן הרמטכ"ל או קצין בכיר אחר שינהל את הלחימה. סיפורי הגבורה הבלתי-נתפסים שאנחנו עדיין מגלים, רק מעידים על גודל המחדל – גבורה של כיתת כוננות שנלחמה במשך שש שעות, או קרב הירואי של צוות טנק שהסתובב בשטח לבד מהבוקר ועד החשכה, לא היה אמור לקרות – בשלב מוקדם הרבה יותר הייתה אמורה להגיד פלוגה סדירה שתיקח את הלחימה על כתפיה. שלא לדבר על "צוות אלחנן" שזכה בפרס ישראל על גבורתו; קשה למצוא מילים שיתארו את הקריסה הפיקודית של צה"ל, שבעקבותיה שלושה אזרחים המשיכו לחלץ משפחות בכוחות עצמם, מאחר הצהריים ועד הבוקר שלמחרת שמחת תורה.
רק קצינים בכירים בודדים הבינו שמה שצריך עכשיו זה כמה שיותר חיילים בשטח, ולכן הם נכנסו לרכב שלהם וירדו לשטח בכל המהירות. כמה תא"לים – ביניהם עופר וינטר, קובי הלר, רומן גופמן, דן גולדפוס וכמובן ברק חירם – ואלוף אחד: דוד זיני. חלקם נלחמו כחיילים פשוטים, והצילו חיים רבים; אחרים, בהיעדר תפקוד של הפיקוד הבכיר, לקחו אחריות על הגזרה והצליחו לפקד על הכוחות הבודדים שבכל זאת הגיעו, רובם על דעת עצמם.
לא במקרה, אגב, השמות של חלקם התפרסמו בגלל שכבר שנים מורחים את הקידום שלהם, מקדמים אותם צעד קדימה וצעד הצידה, ונותנים להם תפקידים נוצצים פחות ובעיקר משפיעים פחות. מסתבר, למרבה הפלא, שהאנשים שתמיד עשו צרות למערכת וסירבו ליישר קו עם התפיסה השלטת, הם בדיוק אותם אנשים שידעו להעריך נכון את האיום שהמערכת העדיפה להדחיק. וזו בדיוק הסיבה שהם האנשים שאנחנו צריכים שיובילו את הצבא מכאן והלאה.
