פרשת תזריע עוסקת ברובה בנגע הצרעת, תחילה בצרעת האדם ולאחר מכן בצרעת הבגד. בפרשת מצורע נוספה גם צרעת הבית. אפשר לראות שלושה סוגי צרעת אלו כשלושה מעגלים בעולמו של האדם: הגוף, הבגד והבית.
מה עניינה של הצרעת? חכמים למדים מדברי אהרן על מרים לאחר שנצטרעה, "אַל נָא תְהִי כַּמֵּת" (במדבר יב, יב), שהמצורע חשוב כמת (נדרים סד, ע"ב). הצרעת היא סוג של מוות, והמצורע הוא אדם שהמוות שוכן בתוכו. על המצורע נאמר "וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה" (יג, מה). אלה סימני אבלות מובהקים, כפי שעולה מהאמור בכהן גדול "אֶת רֹאשׁוֹ לֹא יִפְרָע וּבְגָדָיו לֹא יִפְרֹם וְעַל כָּל נַפְשֹׁת מֵת לֹא יָבֹא" (כא, יא), וכמפורש ביחזקאל כד, יז: "מֵתִים אֵבֶל לֹא תַעֲשֶׂה… וְלֹא תַעְטֶה עַל שָׂפָם". המצורע נוהג, כביכול, אבלות על עצמו.
מחוץ למחנה
עוד נאמר על המצורע "בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ" (יג, מו). טעם הדבר מפורש בספר במדבר (ה, ב-ג): "צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ. וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם". אלא שיש לשים לב שלהלן בפרק טו מפורטים דיני הזב, ולא נאמר שם שיש לשלחו מחוץ למחנה. נראה אפוא שמלבד הטעם המשותף לזב, מצורע וטמא לנפש, המפורש בספר במדבר, יש בישיבת המצורע מחוץ למחנה טעם נוסף הנוגע לו בלבד, ועליו מדובר בפרשתנו.
התמעטות כוח החיים במצורע פירושה התמעטות הניצוץ האלוהי שבו, ולכן קדושתו פוחתת ומקומו איננו במחנה ישראל, אלא "מחוץ למחנה מושבו". ואכן, חכמים דרשו מן הפסוקים שרק המצורע משולח מחוץ למחנה ישראל, ואילו הזב משולח רק ממחנה לוייה, והטמא לנפש משולח ממחנה שכינה בלבד (פסחים סז ע"ב). ואף שגם טומאת זב וטמא לנפש קשורה לאיבוד כוחות חיים, מכל מקום במצורע המוות ניכר בגופו.
לעיתים הצרעת חלה בבגדו של האדם. באמצעות הבגדים נראה האדם כלפי חוץ. האור והשפע הבוקע מן האדם נדבק גם בבגדיו. כאשר אליהו היה צריך לבקוע את הירדן הוא לקח את אדרתו, הכה באמצעותה את המים וחצה אותם לשניים. גם אלישע בקע את הירדן באמצעות אדרתו של אליהו (מלכים ב, ב). הקדושה שהייתה באליהו עברה גם לבגדיו. התמעטות האור האלוהי נותנת אותותיה באדם, אבל לעיתים היא משפיעה על המעגל הרחוק יותר – בגדו של האדם, ובמקרים קיצוניים במעגל רחוק אף יותר – ביתו של האדם.
רק בארץ ישראל
ראייה זו של נגעי אדם, בגד ובית, כשלושה אירועים על ציר אחד, נזכרת בדברי מפרשים רבים. ואולם כאשר אנו מדקדקים בלשון הכתוב, אנו רואים שהתורה הבדילה בין צרעת האדם והבגד ובין צרעת הבית. דבר זה אנו למדים מכך שצרעת האדם והבגד נאמרו בדיבור אחד, וצרעת הבית בדיבור נפרד. בתחילת פרק יג נאמר "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר", ולאחר מכן נאמרו הלכות צרעת האדם והלכות צרעת הבגד. אבל להלכות צרעת הבית הוקדם דיבור חדש: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר" (יד, לג).
עוד יש לשים לב שלשונות הפתיחה של צרעת האדם והבגד דומות זו לזו: "אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת" (יג, ב); "נֶגַע צָרַעַת כִּי תִהְיֶה בְּאָדָם" (יג, ט); "וְהַבֶּגֶד כִּי יִהְיֶה בוֹ נֶגַע צָרָעַת" (יג, מז). אבל ביחס לצרעת הבית נאמר: "כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם" (יד, לד). ניכר לעין שהלשון שונה.
עוד יש לשים לב שלאחר פירוט הלכות צרעת האדם והבגד בא תיאור ההיטהרות מצרעת האדם, ורק לאחר מכן באה פרשת צרעת הבית, וגם מכאן יש ללמוד שיש קשר בין צרעת האדם והבגד, ושתיהן נפרדות מצרעת הבית.
הפרדה זו, בין צרעת האדם והבגד ובין צרעת הבית, יוצרת הקבלה בין צרעת האדם והבגד מכאן וצרעת הבית מכאן, כשתיאור תהליך טהרת הבית דומה מאוד לתהליך טיהור האדם מצרעתו. מה משמעותה של הקבלה זו?
הכתוב תולה את צרעת הבית בכניסה לארץ: "כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן… וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם". אין צרעת בית בחוץ לארץ. פרט זה לא נאמר ביחס לצרעת האדם והבגד. אמנם רמב"ן כתב שלדעתו אין צרעת בגד אלא בארץ ישראל (בפירושו על ויקרא יג, מז), אבל פרט זה אינו מפורש בכתובים וגם לא נזכר בספרות חז"ל. יש לנו אפוא ללמוד שצרעת הגוף והבגד הם דין באדם מישראל, ואילו צרעת הבית היא דין בארץ ישראל.
במקומות רבים במקרא מזכיר הכתוב את קדושת הארץ במקביל לקדושת העם, ואת השראת השכינה בארץ במקביל להשראתה בעם. כאשר יש פגם בקדושת אדם מישראל, ואור ה', המתבטא ברוח החיים שבו, מתמעט – מתבטא הדבר בצרעת הגוף, ולעתים גם בצרעת הבגד, שכבר אמרנו שהבגד הוא חלק מגוף האדם. כאשר יש פגם בקדושת הארץ, שכינת ה' מתמעטת בה, ודבר זה בא לידי ביטוי בנגעי הבית.
על פי דרכנו למדנו שפרשיות הנגעים הן ביטוי לקדושת העם מחד ולקדושת הארץ מאידך. תפקידנו לשמור על אור ה' ושכינתו בנו, כמו גם על אור ה' ושכינתו בארצנו.
