הכול התחיל בגלל התורמוס. הדוקטור חשבה שיהיה נחמד להראות אותו לשלושה ילדים. היינו בעפולה, ותמיד כשאנחנו בצפון שירן מרגישה שהיא ביער השחור ומכריחה אותי לצאת לתור. לא מעניין אותה אם יש מלחמה או לא, אנחנו בצפון ואנחנו נתור, והפעם לתורמוס. הייתה רק בעיה אחת קטנה, כמעט בלתי מורגשת: עפולה הצטרפה לקבוצה ארוכה ומכובדת של יישובים בארץ ישראל שסובלים ממחסור חמור בדבר הכי חשוב כשאשתך מפילה עליך תיור תורמוס: שירותי וייז.
השבתת קליטת הג'י־פי־אס, שהתחילה ביישובי הגבול כחלק מלוחמה אלקטרונית, הגיעה גם לצפון הפחות רחוק. אבל עלינו על זה רק אחרי שכבר יצאנו לדרך. כתבתי בווייז "גבעת התורמוסים", והווייז דיווח שהנסיעה תתחיל בצידון ותימשך שש ומשהו שעות. שאלתי את ד"ר זמרי אם זאת טעות או שהיא באמת התכוונה שניסע לצידון, כי כמו שאני מכיר אותה, היא לגמרי מוכנה להסתכן בכניסה למדינת אויב כדי להגיע לתורמוסים. אבל מתברר שלא, התורמוס אמור להיות ממש קרוב. אז ויתרנו על צידון.
הצעתי לה שנבטל את המסע, כי לך תמצא עכשיו תורמוס בנסיעה חופשית נטולת "בעוד שני קילומטרים – פנה ימינה". היא סירבה. הכרתי את הכיוון הכללי, אז אמרתי לד"ר שתסמוך עליי, ואחרי עשר דקות נסיעה הבנו שאין לנו מושג איפה נמצא התורמוס. שירן לא התייאשה. היא חיפשה בטלפון מפה של האזור, ובתוך רגע הייתה לנו מפה על המסך ואפס מושג מה לעשות איתה. המשכנו לנסוע לכיוון שנראה לנו הגיוני, ומצאנו את עצמנו בתוך כפר ערבי חביב, מחפשים מישהו עם מבט מפויס בעיניים כדי לשאול אותו לאן הולכים. אחרי שתי דקות עצרנו ליד כמה חבר'ה, ושאלתי אותם חצי מפוחד אם הם יודעים איפה גבעת התורמוסים.
הם לא הבינו. שאלו אם אני רוצה לקנות תורמוסים. אין להם מושג על מה אני מדבר, אבל כמה תורמוסים אני רוצה לקנות? החלטתי לזנוח את הדו־קיום ולחזור לכניסה לכפר. אחרי עוד כמה ניסיונות לקרוא מפה, הצעתי לד"ר זמרי שנחזור לרעיון המקורי וניסע לצידון. בסופו של דבר, בדרך נס הצלחתי לעצור רכב שטח שציוד קשור לגגון שלו. הנהג, מתוקף נהיגתו בג'יפ שציוד קשור לגגון שלו, ידע איפה גבעת התורמוסים, ואמר לי "סע אחריי". אחרי כמה דקות הגענו.
עיקר שכחתי
לא אלאה אתכם בשעמומון התורמוסים, או כמו שהעולל קרא לזה כשראה את הפרח הסגול: "אמא, בשביל זה באנו?". כל זה היה רק הקדמה לנושא המרכזי של הטור הזה. כשהייתי ילד אהבתי לנסוע עם חברים לטייל, ופתיחת מפה הייתה אירוע טריוויאלי בשבילי. אבל מאז הפכתי לבוק דרכים מצוי, שלא יודע להבדיל בין ערוץ נחל למוסך. בדרך הביתה מהתורמוסים שירן נרדמה, והילדים חזרו לפריחת המסכים, ואני ניסיתי להיזכר מה עוד יכולנו לעשות בעבר אבל שכחנו.
שכחנו איך מחכים לשעה מסוימת שיותר זול להתחבר בה לאינטרנט. שכחנו איך שולחים פקס. זוכרים על איזה צד מניחים את הדף? שכחנו איך זוכרים מספרי טלפון. בכנות, כמה מספרים אתם זוכרים בעל פה? שכחנו איפה היה אזור חיוג 09. שכחנו מה הם אזורי חיוג. אתם קולטים שהיו פה אזורי חיוג? שכחנו איזה כיף זה לטרוק טלפון כשמישהו מעצבן אותך.
שכחנו איך לקרוא לחבר בצעקות מלמטה. שכחנו איך סתם קופצים למישהו בלי להודיע. שכחנו איך מרגישים כשמגלים שמישהו שקפצנו אליו בלי להודיע לא נמצא בבית. שכחנו איך עונים לטלפון ומזהים מי זה לפי הקול. שכחנו איך שומעים הודעה קולית.
שכחנו איך נוסעים ברוורס עם מראה. נסו פעם. מלחיץ שפעם נסענו ככה ברוורס. שכחנו איך מתמודדים עם חום בזמן נסיעה במכונית: פותחים חלון. שכחנו איך מחכים שישמיעו ברדיו שיר שאנחנו אוהבים, בלי פשוט לשמוע אותו בספוטיפיי או ביוטיוב מתי שאנחנו רוצים.
שכחנו איך זה לחגוג יום הולדת לילדים בלי מפעיל או מפעילה. סתם לכנס את הילדים, לתת להם ממתקים, להכניס לבקבוק נר שקשור לגב תוך כדי ריקוד. שכחנו איך זוכרים תאריכים של ימי הולדת. ולא, יום ההולדת של ד"ר זמרי לא נחשב. אני זוכר אותו מתוך פחד. שכחנו איך מדביקים תמונות באלבום. שכחנו איך מסתכלים בתמונות באלבום. יש לנו פי מיליון תמונות, ואנחנו לא מסתכלים בהן אף פעם.
שכחנו שאפשר לתקן נעליים. שכחנו איך שורקים עם האצבעות. שכחנו כמה כיף זה לספור שטרות. שכחנו איך לכתוב צ'קים. שכחנו איך זוכרים מה התאריך היום כשכותבים צ'קים. שכחנו איך להשתמש בדף קופי. למה לעזאזל השתמשנו פעם בדף קופי? שכחנו איך לכתוב בעט או בעיפרון על נייר. לא שורה או סיכום בנקודות, אלא חיבור של עמוד שלם, אפילו שניים. שכחנו איך עושים חילוק ארוך.
שכחנו איפה הספרייה העירונית. שכחנו איך לקרוא בעיתון מה משדרים היום בטלוויזיה. שכחנו איך רואים פרק אחד בסדרה ומחכים שבוע לפרק הבא. שכחנו איך מנסים להיזכר מאיזה סרט השחקן הזה מוכר לי, בלי לבדוק מיד בגוגל ולגלות. שכחנו איך משתעממים.
שכחנו איך נהנים בלי לשתף בזה את כל העולם. שכחנו איך סובלים בלי לשתף בזה את כל העולם.
שכחנו כמה טעים לחם שחור. שכחנו איך פורסים לחם. שכחנו איך פותחים קופסת שימורים בפותחן. לפעמים אני נזכר בפותחן החשמלי שהיה לנו בבית ונראה לי כילד מתוחכם יותר ממערכת מעיל רוח. שכחנו איך מכינים פופקורן בסיר.
שכחנו שאפשר לעלות גם במדרגות. שכחנו איך לאסוף דברים. בולים למשל. שכחנו איך מרימים תריס ברצועה.
שכחתי משהו?
שכחנו לנצח, שכחנו להאמין שאפשר לנצח.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
