החלטתי שאני לא יודעת כלום.
שאין לי מושג מה הדבר הנכון לעשות. שאין לי שמץ מי אחראי, מי צריך לקחת אחריות, מי צריך להישאר ומי ללכת הביתה. לא יודעת מה האינטרס שלנו ומה של מדינות אחרות, ואיך באמת נצליח לצאת מזה כמו שצריך.
החלטתי להרים ידיים. אני לא מנסה יותר להקשיב לפרשנים, לפאנליסטים, לבכירים לשעבר, לראשי ממשלה ושופטים בדימוס, למקורות רשמיים ובלתי רשמיים.
פשוט די.
הם לא יחדשו לי הרבה, לא כי המידע שלהם לא רלוונטי אלא כי הוא בא לצד ערימות של מידע אחר שלרוב סותר לחלוטין את המידע שלהם.
חלק גדול מהמידע הנגיש לי ולכל בית בישראל הוא לא אובייקטיבי. הוא משחק לי על הרגש ועל השכל, ולרוב אין לי צורך בו והוא בעיקר גורם לי להיכנס ללחץ.
אין לי מושג, ואני לא יודעת מה נכון, ואני לא רוצה להיות זאת שיודעת מה יש לעשות. לא רוצה להיות זאת שהדעה שלה תכריע אם היה נכון או לא נכון לנקוט צעד כזה או צעד אחר.
פשוט אין לי מושג.
ומאחר שכך, ומאחר ששחררתי מעליי כל אחריות כביכול להרגיש שיש למילותיי השפעה כלשהי או חלק בקבלת ההחלטות הלאומיות, נותרתי רק עם הלב שלי.
נותרתי עם מה שהוא מרגיש שנכון בשלב הזה של חיי. ובשלב הזה במלחמה, כשההתחלה רחוקה מדי והסוף של המלחמה עוד לא נראה באופק.
משליכה כוכביות
הלב שלי אומר לי בפשטות שהוא רוצה ימים של תקווה. שיקרה משהו שיעשה טוב. משהו משמח מעצם היותו, בלי לתהות על ההשלכות שאולי יהיו חמורות יותר בעתיד הרחוק או הקרוב.
ומה שיעשה לי טוב על הלב עכשיו הוא לראות את החטופים חוזרים הביתה.
את הפצע העמוק הפנימי הזה, שמתחיל לשתות לי את כל האנרגיה, תרפא רק הידיעה שלפחות בתחום אחד עשינו הכול, או אולי כמעט הכול, כדי לוודא שיש להם סיכוי. שיש להם עתיד לחיות, ולשקם את חייהם מחדש פה לצידנו.
אין לי ספק שאין אדם עם לב פועם בארץ הזו שלא רוצה בכך, משווע לכך ומתפלל לכך.
רק שעד עכשיו, זה בא עם כוכביות.
כוכבית בנוגע להשלכות על העוטף, כוכבית בנוגע להשלכות על המשך הלחימה, על חמאס, על הצפון. ודי, אני משחררת מההשלכות האלו. הן אומנם חשובות ומכובדות, אבל כפי שפתחתי, אין לי מושג.
אין לי מושג אם ההשלכות האלו הן התרחיש שאכן יתרחש או שאולי דווקא בשובם, בעסקה שהסיכונים בה יהיו מקובלים על הקבינט הבטחוני, ההשלכות יהיו יותר לטובתנו.
נו, אז עכשיו תשאלו, את בעד שישחררו את המחבלים שרצחו את בעלך? את בעד להיכנע לטרור? אלו שאלות טובות חברים. באמת
אולי זאת גחמה ילדותית. יכול להיות שחוסר ההבנה שלי במה שמתרחש מוביל אותי לרצות משהו שעלול לסכן אותנו מאוד.אבל חצי שנה לתוך המלחמה הזו, אני כבר לא רואה שום דבר, שום דבר, שיכול להיות חשוב יותר מחייהם של החטופים, והסיכוי של בני משפחותיהם לנשום בהקלה.
המחשבה האיומה על מצבם, על השהות היומיומית שלהם בלוע השטן, היא כאין וכאפס לצד המחשבה על אומה שלמה שאט־אט מתרגלת לרעיון הבלתי נתפס הזה. משפחות שלמות עומדות על קצה הצוק, ומאבדות יותר ויותר את שיווי משקלן עד לצניחה שתכף תבוא.
לא, זה לא ייתכן. אני מסרבת לחשוב על כך ולתת למילים שלי תוקף שכזה. הם חייבים לחזור. פשוט חייבים.
נו, אז עכשיו תשאלו, את בעד שישחררו את המחבלים שרצחו את בעלך? את בעד להיכנע לטרור? אלה שאלות טובות חברים. באמת, שאלות עם עומק, מהות, ביקורת והרבה מחשבה. אבל, זה בדיוק העניין – אין לי מושג.
לא הצלחתי להשתכנע שעסקה – רעה ככל שתהיה – היא פחות רעה מחוסר עסקה.
לא הצלחתי להאמין למנבאי הנבואות שאם נרכך עוד את התנאים שלנו להשבתם, נסבול יותר ממה שאנחנו כבר ממילא סובלים כעת.
לא הצלחתי להסכים עם אף צד שמדבר על המלחמה הזו כמערכה מכרעת שבה כל הפסקת אש עלולה להחזיר אותנו לימים שקדמו למלחמה.
אני אפילו לא בטוחה שאני מאמינה שעסקה אכן תפתור סופית את הבעיה החמורה הזו, שכן סביר להניח שעוד יישארו גם אחריה מספר לא מבוטל של חטופים שכלל לא נספרו באף אחת מהעסקאות המונחות על השולחן.
החלטתי שדי. שכמו אמא אמתית שרק רוצה את כל הילדים שלה בבית, ולא משנה מה ואיך, כך גם אני, רק מחכה לעמוד מול המסך, לדמוע ולקוות שאפשר להתחיל להירפא. אני רוצה שהם יחזרו, וששובם יהפוך לדבר הראשון והחשוב של המלחמה הזו.
אני רוצה שעתיד ילדיי, הקרוב והרחוק, ילווה בסיפור הזה, שהיה ונגמר. סיפורם של אלו ששבו מהשאול, שחזרתם נתנה כוח וזקיפות קומה. שבשובם ובעדותם הזרימו עוד קצת מוטיבציה לחיילים ולמערכות הביטחון.
אני לא יודעת כלום.
חוץ ממה שהלב שלי יודע.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
