נוצרים מעריצים את ריטה הקדושה מקאשה, אלמנה צעירה בת המאה ה־15, שזכתה לתהילה בזכות הישג חסר תקדים: היא הצליחה לקטוע שרשרת של נקמות דם משפחתיות. אחרי שנרצח בעלה הכריזה ריטה שהיא מוחלת לרוצחיו, ומנעה מבני משפחתה לנקום את מותו. העובדה הכי מדהימה עבורנו בסיפור הזה היא שבתקופת הרנסנס עדיין נהגה באיטליה נקמת דם. ולא רק שם: במאה ה־16 עדיין נהגה באנגליה נקמת דם בהיקף נרחב. רק במאות האחרונות הצליחה החברה המערבית להיגמל מהתפיסה שרצח הוא עניינה הפרטי של משפחת הנרצח.
בתורתנו נאמר "לא תיקחו כופר לנפש רוצח" (במדבר לה). הפסוק הזה מפתיע, כי לא מצאנו אזהרה כזו בנוגע לעבריינים אחרים. למה שבכלל נעלה על דעתנו להמיר את עונש המוות בכופר? הפתרון לחידה הזו נתגלה רק כאשר נמצאו בתחילת המאה ה־20 קובצי חוקים עתיקים מארצות המזרח הקדום. אז גילינו שבכל העמים שהקיפו את אבותינו בזמן מתן התורה הייתה למשפחת הנרצח הזכות להמיר את עונש המוות לרוצח בתשלום כופר. ההיגיון בתפיסה הקדומה הזו הוא אותו היגיון של נקמת הדם: הרצח הוא עניין פרטי של משפחת הקורבן, וכשם שיש להם זכות לנקום באופן פרטי את מותו, כך יש להם זכות להמיר את העונש הזה בתשלום כספי.
תורת ישראל הביאה לעולם את הבשורה שענישה פלילית אינה עניין פרטי של הקורבן, אלא עניינה של החברה כולה. כשם שמנעה התורה ממשפחת הקורבן לבטל את עונש המוות לרוצח, כך הגבילה מאוד את נקמת הדם, ולמעשה מחקה אותה. זאת משום שבעיני התורה רצח אינו רק פגיעה פרטית, אלא פגיעה חברתית כוללת, ואפילו מטאפיזית: "שופך דם האדם באדם דמו ישפך, כי בצלם אלוקים עשה את האדם" (בראשית ט).
אני כותב זאת כהקדמה לנושא רגיש ועדין, שצריך להתייחס אליו בחרדת קודש. דורות רבים אחרי שהנחלנו לעולם כולו את ההבנה שגם רצח פרטי הוא עניין כללי, הולכת ומתפתחת במדינת ישראל הגישה ההפוכה – שאפילו הפגיעה הכי ציבורית היא עניין פרטי. כוונתי למשקל ההולך וגובר שאנו מעניקים למשפחות שכולות – ולהבדיל, למשפחות חטופים – בהכרעות לאומיות בנוגע למלחמה ושלום.
תורת ישראל הביאה לעולם את הבשורה שענישה פלילית אינה עניין פרטי של הקורבן, אלא עניינה של החברה כולה
משפחות שכולות הקריבו למעננו את הקורבן הגדול ביותר. הן ראויות לאהבה, להערצה ולכבוד. לכל מילה שיאמרו נאזין וכל טיעון שיעלו אנו חייבים לשקול. כשמדובר במשפחות החטופים, חשוב במיוחד לעטוף אותן בתמיכה, באהבה ובהזדהות; שיֵדעו שהן לא לבד, ושכולנו עוברים איתן את הסיוט הזה. אך בסופו של דבר, התגובה הלאומית להרג חיילינו ולחטיפת אזרחינו אינה עניין פרטי. אם בתחום הענישה הפלילית לימדנו את העולם שלמשפחות הקורבנות אין הסמכות להעניש או למחול כרצונן, קל וחומר שכך הוא בנוגע לקורבנות של המאבק הלאומי על עצם קיומנו.
ספר שמואל מספר שאחרי מותו של נחש מלך עמון שלח דוד שליחים לנחם את בנו חנון. הבן הנמהר החליט להשפיל את דוד ואת עמו. הוא גילח את חצי זקנם של השלוחים היהודים ושלח אותם בחזרה לישראל ערומים למחצה. כשהבין שדוד מפרש זאת כהכרזת מלחמה, מיהר חנון לצאת לקרב נגד ישראל. בכל התהליך הזה לא שמענו שהשליחים הפגועים הם שקבעו האם לנקום את הפגיעה בהם או למחול עליה. הם לא נפגעו כאנשים פרטיים, אלא כנציגי הממלכה. לא עניינם האישי מוטל כאן על הכף, אלא ההרתעה הלאומית ומאזן הכוחות האזורי. אין כוונתי לומר שכל פגיעה לאומית צריכה להוביל באופן אוטומטי לתגובה נוקשה מאוד. לעיתים האינטרס הלאומי מחייב דווקא להתאפק, אף כאשר הדם הפרטי רותח. מה שחשוב הוא להדגיש שאי אפשר להעביר את הביטחון הלאומי לידיהם של קורבנות פרטיים ומשפחותיהם.
הלב נקרע לנוכח סבלן של המשפחות השכולות, והעין לא יכולה להישאר יבשה לנוכח הסיוט שעוברות משפחות החטופים. לצד הסבל, זכינו להכיר בחודשים האחרונים את עוצמת אישיותם של הקרובים הללו, שמפעימים בגבורתם. יש בהם שזכו לא רק לאהדתי, אלא גם להערצתי. מִטבע הדברים, כשמדובר במשפחות רבות כל כך, נמצא בהן דעות לכאן ולכאן בכל הסוגיות הלאומיות העומדות על הפרק. לכולם נקשיב, את כולם נכבד, מכולם נקבל השראה. אך לצד זאת נזכור שלא שם מתקבלות ההחלטות הלאומיות. מלחמות ישראל אינן עניין פרטי, אפילו לא של אלו שהקריבו בהן את הקורבן הגדול ביותר. חיילינו שעטו לשדות הקרב לא בגלל יגונם האישי הכבד על החללים או בגלל דאגתם הפרטית העמוקה לחטופים, אלא כחיילי ישראל הנלחמים את מלחמתו של עם ישראל. את ההכרעות בנוגע למלחמה הלאומית הזו אי אפשר להפריט.
motzash.navon@gmail.com
