"זהו, אנחנו מסודרים", הפטיר שיחיה בזמן שגחן לעבר הקופסה העצומה שניצבה באמצע הסלון. במשך דקה ארוכה עמדנו מולה מלאי סיפוק, בוהים בתרשים המכני שהוטבע על הדפנות ומחלצים אנחת רווחה.
באותם רגעים מוזהבים, נדמה היה שמדובר בגנרטור האחרון עלי אדמות. השגנו אותו ברגע האחרון מאיזה סוחר במחיר מופקע, בדיל שנראה כמו עסקת סמים חשאית. אבל הנה הוא שלנו – ניצב בגאון מול המדרגות ומשרה על כל יושבי הבית ביטחון יחסי.
כן, אזרחי ישראל. לא דרכון קנדי, לא יהלומים, אפילו לא מקלט אטומי – הגורם היחיד בישראל שחוצה כרגע בין מסודרים לשאינם; שמבדיל בין אלו שישרדו את המתקפה האפשרית לבין אלו שיהפכו למאובנים בתוך ביתם הוא היכולת להתארגן על גנרטור, כישרון שעשוי להציב אותנו בעמדת יתרון משמעותי במתקפת הטילים הבאה עלינו לרעה.
בורסת הגנרטורים בעלייה. פשוט יותר להשיג את אלטון ג'ון לריאיון שער עבור העיתון הזה מאשר להתארגן על אחד, עניין שגורם לי לשקול לעזוב את העיתונות ולחפש בעולם יצואן גנרטורים קולומביאני שאיש עוד לא גילה כדי לעשות את קופת חיי. בינתיים, ומכיוון שהחוש העסקי שלי שואף לאפס, אני נהנית מהעובדה שהצלחנו להשיג גנרטור ואף טורחת לציין זאת בנונשלנטיות בכל שיחת חברים, סתם כדי להלחיץ. "מממ, אנחנו כבר קנינו גנרטור"; "אה כן, ויש לנו גם מאה שישיות מים במחסן, 50 קילו קבנוס ו־30 פסטות". "ונייר טואלט יש לכם?" מקשה איזה שכן שעדיין תקוע בעולם הצרכים של הקורונה. "וואלה על זה לא חשבתי", אני עונה, "אבל אם אצטרך, אקח ממך כמה גלילים תמורת שעה בגנרטור!"
"ונייר טואלט יש לכם?" מקשה איזה שכן שעדיין תקוע בעולם הצרכים של הקורונה. "וואלה על זה לא חשבתי", אני עונה, "אבל אם אצטרך, אקח ממך כמה גלילים תמורת שעה בגנרטור"
לו הייתי יכולה, הייתי הולכת לישון עם הגנרטור מתחת לכר. עשרות חוויות ילדות התלכדו לכדי האירוע המייצג הזה, כבת למשפחה למודת קטסטרופות היסטוריות. גדלתי על האתוס של "להיערך". הסיפורים ששמעתי בילדותי מלאים בגיבורים לרגע שהשיגו בזמן הנכון סרטיפיקט, שמכרו יהלומים "שנייה לפני", שקפצו מהרכבת "בדיוק ברגע הנכון". ולמרות ששני דורות עברו מאז ואני זורקת שאריות מהארוחה באופן שהיה גורם לסבתי המנוחה לפלוט בבהלה את שיניה התותבות, משהו בי קצת מבקש להיות כמו האנשים האלה, שניצלו בעור שיניהם. שצפו את פני העתיד. אני רוצה להיות ההיא שיהיה לה חשמל כשכולם ירתיחו מים במדורה כדי להתקלח. ההיא שיש לה אספקה לעוד שלוש שנים וערוכה לכל תרחיש.
הידיעה שאוכל להדליק את הדוד בזמן שכל העולם ייחרב מרגיעה אותי באיזשהו אופן, אפילו שברור לי ששנייה אחרי המקלחת יכולה ליפול עליי פצצת אטום. יש רק עניין אחד שטורד את מנוחתי – בהסתמך על היסטוריית רכישות החירום שלנו עד עכשיו, נדמה שברגע שהתארגנו על חפץ שמקנה לנו עמדת יתרון, גזרנו עליו את גורלו כמעלה אבק. נו מה, יש איזו קארמה אפלה סביב החפצים האלה. לא תקני – תצטרכי. תקני – כלום לא יקרה.
כבר חודשיים שכולם מדברים על "תרחיש עלטה", והעלטה מבוששת לבוא. מדי פעם אני חולפת על פני המחסן ומבחינה בגנרטור שוכב שם ללא מעש ומשהו בי נטרף. לא יכול להיות שלא יהיה בו שימוש. לא ייתכן שהוא יהפוך להיות כמו גלילי הניילון שאיתם אמא שלי סתמה חלונות במלחמת המפרץ, ושנים אחר כך עוד המשכנו לעטוף בהם ספרי לימוד. לא יכול להיות שהוא יהיה כמו האלכוג'ל מהקורונה, כמו אוזני המן אחרי פורים. אני מושקעת במכשיר הזה, ועוד חילקתי לשמונה תשלומים!
לפני כמה שבועות, כשביקרתי באוקראינה מוכת הטילים, התהלכתי עם שליח חב"ד בדנייפרו כאשר לפתע נשמעה אזעקה חרישית. "מה", חיכיתי להנחיותיו, "לתפוס מחסה?". "את יכולה כמובן", הוא ענה, "אבל אני מסתכל למעלה ואומר לעצמי – זו לא המלחמה שלי, אני לא במסלול של הטילים האלו".
נעצתי בו מבט תמה. גופי ציווה עליי לנוס, אבל רגליי לא נשאו אותי לשום מקום. מופרכות ככל שהיו מילותיו, משהו בהן נשמע לי דווקא הגיוני ומתקבל. סטטיסטית הטיל הזה יכול לנחות על כל אחד, אבל רוחנית – היה משהו מאוד משחרר במחשבה שהוא לא במסלול שלי. ואולי חוץ ממעמד המקומבנים ושאינם, קיימת בעולם חלוקה נוספת של אנשים שבטוחים שאם ינהגו כך או אחרת המוות לא יוכל לתפוס אותם, ואלו שמבינים שאם הוא צריך לבוא – אף גנרטור לא יעמוד בדרכו.
rachelm@makorrishon.co.il
