בישיבת הסיעה של ישראל ביתנו לפני שבוע וחצי הציע אביגדור ליברמן לבצע סיכולים ממוקדים במנהיגי חמאס שיושבים בדוחא. עכשיו, באמצע המגעים הרגישים עם קטאר על שחרור החטופים, הוא קרא להפוך את ראש המוסד ואנשיו מנושאים ונותנים למחסלים. הדברים לא זכו לכותרות, אולי משום שלהצהרות של ליברמן אין משמעות, התוכניות שלו ריקות מתוכן ולא תמיד יש להן בסיס מציאותי או הגיוני; וחוץ מזה, נראה שצריך קצת להיגמל מליברמן, שלא מפסיק להופיע ולהתראיין בכל מקום אפשרי, עד שכבר קשה ואולי גם לא מעניין לעקוב אחרי כל המרגליות שהוא מפזר.
ליברמן הוא אוסף קלישאות מהלך. האחרונה קובלת על כך ש"אנחנו מעדיפים שקט על ביטחון". מי שמעדיף שקט על ביטחון לא יוצא למתקפה על עזה, מאבד מאות חיילים והורג 30 אלף פלסטינים במלחמה קשה ומסובכת. זה לא מספיק לליברמן. הוא רוצה לבצע ברגעים אלה מתקפת מנע על חיזבאללה ולפתוח חזית נוספת, אף על פי שאנחנו לא ממש מסתדרים אפילו עם עזה. ליברמן תובע לתקוף את רפיח ולכבוש את ציר פילדלפי ולבצע את כל התוכניות הידועות שהוא לא המציא אותן, אבל יש כנראה סיבה ליכולת שלנו לפעול בתנאים של לחץ בינלאומי ובלי לסכן את החטופים.
אין לליברמן, שר ביטחון לשעבר, שום רעיון יצירתי כיצד לשחרר את 133 החטופים שהפקרנו במסיבה ברעים, בקיבוצי העוטף ובבסיסי הצבא ב־7 באוקטובר. הוא לא אומר מה צריך לעשות, מה הוא היה עושה ואיך הוא היה מוציא אותם לחופשי. גיבור גדול. ליברמן לא מבין גם מדוע ישראל צריכה שלום עם סעודיה, שהמחיר שלו הוא הקמת מדינה פלסטינית. את פתח לו: שלום עם סעודיה בגיבוי אמריקני הוא אירוע היסטורי שיכול לשנות את פני המזרח התיכון ולהעניק לנו תקווה לחיים נורמליים כאן אי פעם. אולי גם שליטה של גורמים ערבים מדיניים מתונים בעזה, בדיוק מה שאנחנו צריכים שם היום.
ליברמן הוא מתומכיה הגדולים של הרפורמה המשפטית. זה לא הפריע לו להגיע להפגנות של מתנגדי הרפורמה ברחבי הארץ ולטעון שהיא נועדה לשרת את נתניהו ודרעי
מדינה פלסטינית לא תקום כאן ממילא, לא משום שזה פתרון רע אלא מכיוון שזה כבר בלתי אפשרי. אין כוח בעולם שיכול לפנות היום ערים והתנחלויות כמו אריאל, קריית־ארבע, בית־אל, עפרה או שילה. אני לא בטוח שהסעודים חרדים כל כך לגורל הפלסטינים. יש להם אינטרסים כבירים, חשובים יותר, מול האמריקנים, וגם אנחנו חייבים את מערך הכוחות החשוב הזה מול איראן. גם מצרים התנתה לפני 45 שנה את הסכם השלום בהקמת אוטונומיה לפלסטינים, ולא הרבה קרה מאז. אגב, את מצרים ביקש ליברמן להרוס באמצעות הפצצת סכר אסואן, למי ששכח.
השנאה לנתניהו מעבירה את ליברמן על דעתו המדינית והפוליטית. מערכת היחסים שלו עם נתניהו מזיזה אותו מתחום הסבירות. צריך רק להסתכל על העמדות המזגזגות והמשובשות של ליברמן בנושא חוק הגיוס. כשהיה שר הביטחון ושמר על יחסים טובים עם החרדים, הוא הרעיף עליהם חוק השתמטות מפואר בשם הממלכה ומשרד הביטחון, שעד היום הם מכים על חטא שלא אימצו אותו. זה היה חוק עם יעדים שכבר מולאו בידי יוצאים בשאלה, חב"דניקים וכו', סנקציות כלכליות על הישיבות (נו נו נו), סנקציות מנהליות נגד עריקים ומשתמטים ועוד סעיפים חלולים.
אחרי בחירות 2019 החליט ליברמן שהוא לא נכנס לממשלה בגלל איזה סעיף בחוק הגיוס שעובד לטובת החרדים. כולם הבינו שמדובר בשטויות. ליברמן לא רצה לתת לנתניהו את ראשות הממשלה. הוא היה משוכנע, כך לדבריו, שנתניהו רצה להכניס אותו ואת בני משפחתו לכלא. ליברמן החליף צד והמדינה הלכה לארבע מערכות בחירות שעלו מיליארדים והכניסו את המשק לסחרור, אבל למי אכפת. היום ליברמן אומר שהוא לא מוכן להצביע בעד מתווה הגיוס שהוא עצמו הגיש לפני שש שנים. מעניין מה הוא יעשה בגלגול הבא של חוק הגיוס הזה.
גם העמדה של ליברמן בנושאי הרפורמה המשפטית הייתה ועודנה כרוכה בצביעות אופיינית. יו"ר ישראל ביתנו הוא מתומכיה הגדולים של הרפורמה שהוביל יריב לוין. העוינות שלו למערכת החוק ידועה, אחרי שנים ארוכות של חקירות שהסתיימו בהמלצת המשטרה להעמיד אותו לדין באשמת שוחד ועבירות מפחידות נוספות. הפרקליטות לא קיבלה את כל ההמלצות. ליברמן זוכה בפרשת השגריר בבלרוס, אבל פיתח תחושת רדיפה כלפי רשויות החוק. בהצעות חוק למיניהן שהגישו אנשי ישראל ביתנו הם מבקשים לנטרל את הכוח שצבר בית המשפט העליון, בדיוק כמו שעשו יריב לוין ושמחה רוטמן. זה כמובן לא הפריע לליברמן להגיע להפגנות של מתנגדי הרפורמה ברחבי הארץ. הוא טען שם שהרפורמה נועדה רק לשרת את נתניהו ואריה דרעי, חברו לשעבר.
השבוע נשאל ליברמן איפה הוא עומד היום בנושא הרפורמה. התשובה שלו: "הרפורמה שלי היא חוקה לישראל. אני קורא לראשי הסיעות לדון בעניין הזה". הנה עוד הצהרה חסרת שחר. קרוב ל־76 שנה דנים בישראל על כינון חוקה, ועכשיו בא ליברמן ומציע את הפתרון המהפכני הזה, שאין לו היתכנות במציאות הפוליטית והחברתית שלנו. בענייני חוק ומשפט צריך להזכיר שליברמן עומד בראש המפלגה המושחתת ביותר בתולדות המדינה. ראשי ישראל ביתנו והפונקציונרים השונים גרפו לכיסם מיליונים מכספי הציבור לטובתם האישית ולטובת בני ביתם, ונידונו לשנים ארוכות בכלא. מזכ"לית המפלגה, סגנית השר לשעבר פאינה קירשנבאום, עדיין שם.
פעם ליברמן טען שכתבי האישום הללו נגד אנשי המפלגה נולדו כדי לפגוע בסיכויים של המפלגה בבחירות 2015. בריאיון לרוני קובן במוצאי השבת האחרונה הוא שינה גרסה, כרגיל. "מה אני יכול לעשות? כנראה הם איבדו את הראש", אמר בחיוך סלחני על אנשיו.
בעמדות המדיניות ליברמן לא שונה מאיתמר בן־גביר. הוא רק מקבל יחס שונה ברוב כלי התקשורת בגלל המתקפות הבוטות שלו על נתניהו ("חלאת המין האנושי", הוא מכנה אותו). בראיונות המלטפים איש לא מתעמת ברצינות עם ליברמן ולא מזכיר לו את העמדות המשתנות שלו, גם בנושאי ביטחון. כולם מביטים בהערצה על מכתב האזהרה שלו לקבינט מסוף 2016 מפני חמאס שמתכנן לכבוש יישובים בישראל ולקחת בני ערובה. את המכתב הזה ליברמן משווק בכל הזדמנות. זה הקמפיין שלו. אזהרות מהסוג הזה, להוותנו, היו כל הזמן עד ערב המלחמה באוקטובר. הבעיה היא שאיש לא התייחס אליהן. כולם ידעו והתעלמו, גם מההתרעה של ליברמן מלפני שמונה שנים.
