אחרי שישה חודשי לחימה רצופים, הגיע הזמן לדון בקבוצה שעד כה חמקה מנטילת אחריות על המחדל, שגם אסון כמו שבעה באוקטובר לא גרם אצלה לרענון השורות וחילופי גברי, ושכמה מהכושלים ביותר מתוכה ממשיכים להטיף לנו ערב ערב מתוך מסכי הטלוויזיה כאילו דבר לא קרה. זה תיאור שלמרבה הצער מתאים ליותר מדי קבוצות, אבל הפעם אני מדבר עלינו, העיתונאים. אלה שיודעים לשלוף ציטוטים מביכים מהעבר של פוליטיקאים וגנרלים, אבל לעולם לא נדרשים להתמודד עם השגיאות שלהם עצמם. אלופי העולם בדרישה מכל הדרגים להתפטר, האחרונים בתור להסתכל במראה.
זה לא סוד, יש לנו בעיה עם הסיקור הצבאי. בשנים שקדמו למלחמה, התקשורת הישראלית חטאה לתפקידה וסיקרה את מערכת הביטחון בעין בלתי ביקורתית, הדהדה בהתלהבות סיפורים מצוצים מהאצבע על המתרחש בצד העזתי, וסייעה לצה"ל לרמות את הציבור ואת עצמו ביחס לכוונותיו האמיתיות של ארגון חמאס. כולנו יודעים לספר היום כיצד ראש אמ"ן אהרון חליוה הבטיח חמש שנות שקט בעזה, אבל כמה מהכתבים הצבאיים היו מסוגלים לבקר את ההכרזה הזאת בזמן אמת, וכמה מהם תפקדו כגרופיז שפלאפלים, חרבות ו"תדרוכי רקע עמוק" מהלכים עליהם קסם?
ידועה הדוגמה של "מכת ברק" במהלך מבצע שומר החומות. המבצע כולו שווק כהצלחה פנומנלית במלחמה בטרור העזתי, ודובר צה"ל טען ש"רוב מערך הייצור של חמאס והג'יהאד הושמד". אבל גולת הכותרת הייתה אותו מבצע הטעיה מפורסם שבו, כדברי שר הביטחון דאז בני גנץ, "צה"ל בפיקודו ובהובלתו של הרמטכ"ל אביב כוכבי הפך את רשת המנהור העזתי למלכודת מוות. ממטרו של חמאס לרכבת של גיהינום". ראש הממשלה נתניהו התגאה במסיבת עיתונאים ש"לא רק שפגענו ביותר ממאה קילומטר של המערכת הזאת, בעצם הוכחנו שהיא מלכודת מוות למחבלים".
זאת הייתה חרטא בתערובת ברטא. יממה לפי כן כבר החלו לצאת דיווחים שההונאה לא עבדה על חמאס, ושבניגוד לציפיות ולתוכניות, בתוככי המנהרות שקרסו לא שהו מאות מחבלים. בדיעבד התברר שמפקד חיל האוויר התריע על כך בזמן אמת, אבל בפיקוד הבכיר בצה"ל הלכו על המבצע למרות זאת. והתקשורת שיתפה פעולה. רוב הכתבים הצבאיים סיפרו על "היצירתיות והעורמה" שמאפיינים את הרמטכ"ל כוכבי, שידרו בלופים את סרטון ההדמיה שהוציא דובר צה"ל, והיללו את המבצע שהצליח להוציא לחמאס את החשק מחפירת מנהרות.
רק מעטים לא השתתפו בחגיגה. סדרת פרסומים ב"מעריב" של הפרשן הצבאי טל לב רם (מפקד גל"צ החדש) חשפה את כישלון התחבולה הצה"לית ומיעוט המחבלים שנפגעו, אך זכתה להדהוד נמוך. גם שנה אחרי המבצע, כשהאלוף אליעזר טולדנו הודה בתחקיר שפורסם בתוכנית עובדה ש"בודדים נהרגו במטרו", בצה"ל יצאו לבליץ תקשורתי נגדי, ובכירים באמ"ן סיפרו בראיונות נדירים לתקשורת שהמבצע השיג הישגים תודעתיים דרמטיים ופגע בביטחון של חמאס ביעילות מנהרותיו.
גם אם תמנו לכתב או פרשן צבאי את העיתונאי הנשכני והביקורתי ביותר שאתם מכירים, כדי לקבל מידע על המתרחש הוא יהיה זקוק לחסדיו של דובר צה"ל, ואלה לא ניתנים חינם
גם אם תמנו לכתב או פרשן צבאי את העיתונאי הנשכני והביקורתי ביותר שאתם מכירים, כדי לקבל מידע על המתרחש הוא יהיה זקוק לחסדיו של דובר צה"ל, ואלה לא ניתנים חינם
זוהי רק דוגמה אחת, קיצונית, לאופן שבו תא הכתבים הצבאיים מגלה לעיתים בדיעבד שהוא שימש כצינור ל"מבצע השפעה", לא לעיתונות. שלא יתפרש אחרת, אני מתקשה להאמין שהייתי מצליח לעשות את זה טוב יותר. בדידי הווה עובדא. בשנת 2018, כשהחלו "צעדות השיבה" אל הגדר והפרחת בלוני התבערה, נהגתי לקרוא בפתח תוכניתי בגלי צה"ל מדי בוקר את רשימת השריפות בעוטף עזה. בצה"ל לא אהבו את זה, ופנו כמה פעמים למפקד התחנה דאז שמעון אלקבץ כדי "ליישר" את המגיש החוצפן. אלקבץ הדף את הדרישות, ובמרבית הפעמים אפילו לא סיפר לי עליהן.
בסוף התקופה הגיעו כל אנשי גל"צ לתדרוך אצל מפקד פיקוד הדרום דאז, שהסביר כי לפי מידע מודיעיני שהתקבל, ההדהוד הנרחב בתקשורת של הדליקות בשדות העוטף עודד את החמאסניקים להמשיך בהפרחת עפיפוני ובלוני תבערה. הוא טען שאפילו אם צה"ל ישטח מחר את כל רצועת עזה, עדיין יישארו שם כפפות גומי שכל נער יכול לנפח ולשלוח כבלון תבערה ליער בארי, והסביר שכמעט בלתי אפשרי להיפטר הרמטית מהאיום הזה. נודה ולא נבוש, השיחה הזו ערערה את מערכת התוכנית. מי אנחנו שנתרום לעידוד הטרוריסטים של חמאס? ובכל זאת, החלטנו להמשיך בהקראת רשימת השריפות. אגב, שמו של מפקד פיקוד הדרום אז היה הרצי הלוי.
מקל וגזר
יש בעיה מובנית בסיקור צה"ל ובהשגת מידע אמין ביחס למתרחש בו, בטח אם רוצים לשמור על חיי אדם ועל פטריוטיות ישראלית בסיסית. גם אם תמנו לכתב או פרשן צבאי את העיתונאי הנשכני והביקורתי ביותר שאתם מכירים, כדי לקבל מידע על המתרחש הוא יהיה זקוק לחסדיו של דובר צה"ל, ואלה לא ניתנים חינם.
שי לוי, הכתב הצבאי של מאקו, נתן לאחרונה פומבי לשיטות שנוקטת לפעמים הזרוע התקשורתית של צה"ל. "יש הרבה כתבים שהעדיפו לא לפרסם בשנים האחרונות כל מיני כשלים של צה"ל, כדי לא להיכנס בהם ראש בראש ולקבל מהם חומרים טובים. צה"ל טיפח את זה בשיטת המקל והגזר", העיד לוי, וסיפר כיצד אחרי פרסום כתבה ביקורתית, "למעלה משנה כמעט לא הכניסו אותי לבסיסים". לוי הוא ממש לא היחיד, יש אינספור סיפורים כאלה.
בניגוד למערכות מדינה אחרות, הסודיות המובנית במערכת הביטחון כמעט לא מאפשרת להשיג מידע שלא באמצעות הדוברות הרשמית. כתב צבאי שלא יעבוד עם דובר צה"ל יוכל אולי להשיג מידע פה ושם מחיילים פשוטים בשטח, אבל זו תהיה טיפה בים, וגם אותה תוכל הצנזורה הצבאית לפסול. בלי היכרות עם מכלול השיקולים שמונח בפני אלופי המטכ"ל, איזה ישראלי פטריוט יעז לפרסם ש"מערכת X שנועדה להגן מפני מתקפה איראנית היא בכלל כישלון"?
יתרה מכך, מהי היכולת של עיתונאי, בקי ומוכשר ככל שיהיה, לבקר החלטות מערכתיות כמו צמצום מערך מסוקי הקרב, סגירת חטיבות שריון או הקמת מכשול טכנולוגי בגבול? מאחורי החלטה כזאת יכולה להתנהל מלחמת עולם בין גורמי מקצוע שונים בתוך משרד הביטחון, אבל בגלל האופי הצבאי, רק לעיתים רחוקות מאוד הדברים באמת יוצאים לתקשורת. בשאר המקרים נאלצים הפרשנים הצבאיים לדקלם לציבור את התדרוכים שניתנו להם, בדרך כלל על ידי מי שתמך בהחלטות לכתחילה.
בצר להם מוציאים חלק מהכתבים הצבאיים את הביקורת על המערכת מהזווית של בעיות החפ"ש בשטח. זה ז'אנר שהמציאה כרמלה מנשה הוותיקה, והוא חשוב כשלעצמו, אבל לא יכול להחליף את הצורך בביקורת רצינית על קבלת החלטות ברמת המטכ"ל. תארו לעצמכם מצב שבו כתבי הבריאות למשל מפרסמים בעקביות סיפורים על יחס לא יפה של אחיות קופת חולים למטופלים, אבל לא מסוגלים למתוח ביקורת על החלטות של מנהלי בתי חולים או משרד הבריאות. בקיצור, זה לא השירות שהם נועדו לספק לציבור. את המערכת הפוליטית מסקרים אצלנו בביקורתיות לעילא, גם את מערכת המשפט מבקרים לא מעט, אלה שמנסים לפחות, אבל מול מערכת הביטחון, התקשורת עדיין די חסרת אונים ושיניים.
הכשל המובנה בסיקור הצבאי איננו ייחודי לישראל. בבריטניה עלו טענות על פרסומי תוכניות מבצע במהלך מלחמת פוקלנד שסיכנו את החיילים בחזית, והטענות הללו השפיעו על מערכת היחסים של הצבא והתקשורת. בארה"ב נכתבו מחקרים שלמים על רוחב הגישה שניתנה לכתבים במלחמת וייטנאם והשפעתה על הסיקור המשתנה עם התמשכות המלחמה, או על האופן שבו במהלך מלחמת המפרץ הראשונה כתבים "מודרו מפעולות צבאיות" ושידרו רק "האכלה בכפית של מידע מהפיקוד העליון".
היכולת של אנשי צבא לתמרן את דעת הקהל בלי ביקורת היא עניין עתיק יומין. היסטוריונים אוהבים לתאר כיצד במאה הראשונה לפני הספירה, פומפיוס, שהשתעמם מהעבודה הפוליטית כקונסול ברומא, רצה לחזור לשאוף את רוח הקרב ותהילת המנצחים. משסיים את תפקידו הוא ניצל את הפופולריות שלו בציבור הרומאי כדי לפצוח במסע תעמולה חסר תקדים לגבי סכנותיה החמורות כביכול של בעיית שודדי הים. הסנאט נכנע והפקיד בידיו לגיונות, כסף וצי ענק, כדי שייצא להדביר את הפיראטים במזרח הים התיכון ויזכה בתהילת נצח. אגב, מסע הכיבושים הזה הסתיים בכיבוש ירושלים וקיצה של הריבונות החשמונאית.
אבל השאלה רחבה יותר, ונוגעת למדיניות ציבורית. האם ניתן למצוא פורמט של סיקור צבאי ביקורתי, רציני ומעמיק, בהיעדר מקורות מידע שאינם הצינורות הרשמיים של המערכת? תמיד אפשר, כמובן, למצוא אלטרנטיבה למידע שמספק הצבא במידע שמספקים גופי אויב. סיפורים בסגנון "בצה"ל טוענים שירו רק לאחר אזהרה במחבל חמוש, אבל במשרד הבריאות של עזה טוענים שמדובר באחות רחמנייה" נפוצים בעיתונות העולמית, ובישראל בעיקר בעיתון הארץ. אבל הבעיה עם הפורמט הזה היא לאו דווקא היעדר פטריוטיות, אלא העובדה שאויבינו הנוכחיים הם שקרנים חסרי בושה. מי שמייחס את אותה דרגת אמינות לדו"צ ולמנגנוני חמאס הוא לא עיתונאי ביקורתי ומקצוען אלא שרלטן.
עלייתו של החנון
האם יש מוצא אפשרי מהכשל המובנה של הסיקור הצבאי? בחודשים האחרונים אני מתחיל לחשוב שכן, לפחות באופן תיאורטי. בעיתון זה החלו להופיע ניתוחים שבועיים מאת ד"ר יגיל הנקין, היסטוריון צבאי ועמית במכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון. מי שעוקב אחרי פרסומים וראיונות של הנקין בשנים האחרונות כבר מכיר את רוחב היריעה, שמשתרע מהטמעה של נשק אוטומטי בצבאות נפוליאון, דרך הניסיון האוקראיני בלוחמת רחפנים, ועד מידת ההכשרה ללחימה של ג'ובניקים בצבא רודזיה.
במקביל סיכמנו כאן שני מאמרים מעמיקים של תא"ל במיל' ערן אורטל, מפקד מרכז דדו לשעבר, שכללו בזמן אמת ביקורת על התוכנית הכוללת מול חיזבאללה ואיראן, ההסתמכות המופרזת על מודיעין ועל חיל האוויר, הרכש המתאים של מערכת הביטחון, והשוואות לכשלים אחרים מההיסטוריה. לא מדובר רק בביקורת על האסטרטגיה הישראלית, שבמדינה מתוקנת אמורה להעסיק בעיקר את הדרג המדיני, אלא ביכולת לאתגר החלטות טקטיות של הצבא, הערכות מודיעין, ותפיסות ביטחון מקצועיות.
נדמה לי שבקיאות כמו זו שיש להנקין או לאורטל יכולה לספק לפרשן הצבאי עוגן יציב לביקורת על החלטות של מערכת הביטחון. מי שיודע מהם טווחי האש של משגרי טילים בצבאות אחרים ואת יעילותם בכל מיני סיטואציות, חסין יותר מפני "סיבון" בשאלה אם יש צורך בחיל טילים. ומי שבקי בהיסטוריה של מלחמת האזרחים ברואנדה יכול לייצר אלטרנטיבה אינטלקטואלית לתפיסה הצה"לית ביחס להכנסת סיוע הומניטרי. הבו לנו פרשנים דוגמת הנקין או אורטל בשלל גוונים, מגזרים, סגנונות ותפיסות עולם. אולי ככה נקבל תא כתבים צבאיים עם יכולת לבקר באמת את המערכת שמזינה אותו במידע.
אם זה נכון, כשם שדמות החייל שמכריע מלחמות נעה עם השנים מהדימוי של לוחם ללא חת לחנון הממושקף מהסייבר, ומהטייס החתיך בקוקפיט אל מפעיל הכטב"ם עם ג'ויסטיק בחדר סגור – כך צריך להשתנות עם הזמן גם האופי של המסקר הצבאי. במקום מעילי עור מרשימים, קול בס עמוק וכישורי הסתחבקות מצוינים על כוס קפה שחור וערגליות תות – נקבל תא כתבים צבאיים שמורכב מחובבי המלחמה הפונית הראשונה והשנייה, ומומחים לחזית הפסיפית במלחמת העולם. זה יהיה עם הרבה פחות וואסח, אבל אולי כך מערכת הביטחון תידרש להתמודד עם הרבה יותר ביקורת ציבורית.
