יותר משלוש שעות ארך הדיון ביום חמישי שעבר בעתירה להכנסת הסיוע ההומניטרי לעזה. חמישה ארגוני שמאל קיצוני ישראליים, שממלא מקום נשיא בית המשפט העליון עוזי פוגלמן הקפיד לכנות "ארגוני זכויות אדם", התייצבו בפני בג"ץ ובפיהם דרישה ברורה: לפתוח את שערי עזה לרווחה בפני סיוע הומניטרי מכל הסוגים והמינים, ללא הגבלה.
מי שבקי מעט במפת ארגוני השמאל בישראל לא יופתע מזהות חמשת הארגונים העותרים: גישה – מרכז לשמירה על הזכות לנוע; המוקד להגנת הפרט מיסודה של ד"ר לוטה זלצברגר; רופאים לזכויות אדם־ישראל; האגודה לזכויות האזרח בישראל; ועדאללה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל.
כמו בכל דיון משפטי, גם במקרה הזה השעינו העותרים את טיעוניהם על שתי רגליים: הצגת עובדות וטיעון משפטי. ואכן, כבר בפתח הדיון עלתה השאלה כיצד הגיעו העותרים למידע שהציגו בפני בג"ץ. השופט נועם סולברג, שישב בהרכב, חידד את השאלה כשתהה אם העתירה מבוססת על מידע שנאסף מכתבות בעיתונים.
עו"ד אסנת כהן־ליפשיץ, שייצגה את הארגונים העותרים, ניסתה לגלגל את שאלת המחסור במידע לפתחו של צה"ל, ולטעון כי המדינה אשמה במחסור במידע אמין על המתחולל ברצועה. "אנחנו לא מתכחשות לזה שיש קושי עובדתי", אמרה לשופטים, "הוא נובע מזה שעיתונאים לא נכנסים לצפון הרצועה, ולא מסקרים שם. כל צוות שמעוניין להיכנס לרצועה נדרש לאישור המשיבים. אנחנו יודעים שלכל ארגוני הסיוע יש רצון להיכנס לרצועה, והמשיבים לא מאפשרים את זה". אך גם לאחר שהודתה שהמידע שבידיה חלקי וחסר, לא היססה כהן־ליפשיץ לדבר בביטחון רב על המתרחש ברצועה, ולקבוע ש"בצפון הרצועה, 100 אחוז מהתושבים זקוקים לסיוע".
המדינה טענה, בתגובה בכתב ובעל פה, שהנתונים שהעתירה מבוססת עליהם הם אלו שמפרסמים חמאס ומוסדות עזתיים "רשמיים", שהם חלק ממנו או כפופים אליו. כהן־ליפשיץ דחתה את הטענה הזאת באומרה שארגונים כמו יוניצ"ף, עובדים בכירים במשרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים (OCHA) ובכירים בארגוני סיוע אחרים של האו"ם הם "אנשים שאין להטיל בהם דופי". האומנם? כדי להכריע בשאלה הזאת ניתח ארגון NGO Monitor את מקורות המידע שהעתירה מבוססת עליהם. בין השאר מצאו אנשי הארגון כי העתירה מבוססת במידה רבה על עדכוני OCHA, המצטטים מקורות בעייתיים כמו "משרד הבריאות הפלסטיני" של חמאס או ארגונים וקבוצות הידועים בהטיה קשה נגד מדינת ישראל.
מקור מרכזי שכהן־ליפשיץ הסתמכה עליו היה הסיווג המשולב לרמות ביטחון תזונתי (IPC). הסיבה להסתמכות הרבה דווקא על הדו"ח הזה היא שעורכו הוא ארגון ידוע, הפועל באזורים רבים מסביב לעולם, ונחשב למי שפיתח התמחות בהערכת ביטחון תזונתי. לכן בהחלטת שופטי בג"ץ בסיום הדיון הם דרשו מהמדינה להתייחס למספר נושאים, וציינו במיוחד את נתוני IPC. אם קוראים את הדו"ח בפשטות, במנותק מהמקורות שהוא מבוסס עליהם, הנתונים נראים איומים ונוראים. אולם אם מנסים להבין מניין שאובים הנתונים, התמונה כבר הופכת לעניין שונה.
מקור מידע מרכזי בולט הוא כוח המשימה לענייני ביטחון תזונתי הפועל בעזה. זהו גוף שבו 24 שותפים פעילים, ובהם אונר"א, שעובדיו השתתפו בטבח 7 באוקטובר; ארגון אוקספם־Novib, העוסק בעיקר במסעות לוחמה משפטית ודה־לגיטימציה לישראל, ובפברואר 2024 היה בין מגישי העתירה לבית המשפט בהולנד להפסקת ייצוא חלקים למטוסי F־35 ישראליים; American Friends Service Committee, שהוא ארגון BDS מוצהר, המקדם דה־לגיטימציה לישראל ואת "זכות השיבה"; IHH – הארגון הטורקי שמאחורי משט המרמרה, שהוכרז כהתאחדות בלתי מותרת בישראל ב־2008, ועוד ועוד.
הדו"ח מבוסס גם על נתוני Gaza Cash Working Group – קבוצת עבודה בהובלת אונר״א ו־OCHA; דו"ח של קבוצות עבודה בנושא מקלט המבוסס על נתונים שמקורם ב"משרד הבריאות הפלסטיני"; נתוני דו"ח קבוצת עבודה בנושא מים, תברואה והיגיינה (WASH) מפברואר 2024, שחבריה הם ארגונים כמו UAWC, הקשור לחזית העממית, אוקספם שכבר הוזכר קודם לכן, "הסיוע האסלאמי בלונדון בריטניה", שהוכרז כהתאחדות בלתי מותרת בישראל, ועוד.
הרגל המשפטית שהעתירה נסמכה עליה בעייתית מאוד גם כן. תחום דיני המלחמה אינו חדש, אבל בעשורים האחרונים הוא עובר התפתחות מואצת, שעומדים מאחוריה אנשי אקדמיה מכל העולם. הסיבות לכך מגוונות, וחלקן נעוצות בטבעה של "התעשייה האקדמית": הצורך לחדש, לכתוב מאמרים ולפרסם אותם בבמות בינלאומיות. לצד זאת ממלאות תפקיד גם האופנות האינטלקטואליות שהשתלטו על האקדמיה במערב, ובהן פוסט־קולוניאליזם והאשמה קטגורית של המערב בכל צרות העולם, נטיות פציפיסטיות ועוד. התוצאה היא "תעשייה" ענפה מאוד של דין בינלאומי, שעסוקה בפרשנות מרחיבה של האמנות הבינלאומיות העוסקות בדיני מלחמה ושל הדין הבינלאומי הנוהג. העולם הזה רוחש וגועש כל הזמן, ובמסגרתו נכתבים מאמרים אינספור, ספרים רבים יוצאים לאור, ונערכים כנסים וימי עיון. בקיצור, שמחה וששון.
איך כל זה משפיע על מדינת ישראל, ועל סוגיית מחויבותה לאפשר מתן סיוע הומניטרי ברצועת עזה בימים אלו? התשובה לכך נעוצה באופיו של המשפט בכלל, ושל המשפט הבינלאומי בפרט. מטרת החוק והמשפט היא להגביל ולהסדיר את פעולותיהם של בני אדם, יחידים וקבוצות. ככל שהמערכת המשפטית הזאת מתפתחת, היא מגבילה יותר את צה"ל ואת כל צבאות המערב הרואים בעצמם כפופים לה. בעולם האידיאלי שחזו הוגי דיני המלחמה, שהמלחמות מתנהלות בו בין צדדים שכפופים לאותה מערכת משפטית, זאת הייתה עשויה להיות התפתחות נפלאה. אך בעולם האמיתי מאבקים מזוינים נערכים לעיתים תכופות בין צד שכפוף למשפט הבינלאומי ההומניטרי ולדיני המלחמה, ובין צד שאין לכללים הללו כל משמעות בעיניו. לא צריך להיות מומחה גדול לדיני המלחמה כדי לדעת שמתקפת חמאס על יישובי הדרום והטבח הנורא שערכו מחבלי הארגון בקשישים ובתינוקות, בילדים ובמבוגרים, בגברים ובנשים – פסולים לחלוטין בעיני החוק הבינלאומי. אבל החוק הזה לא מעניין את חמאס.
כשהמשפט הבינלאומי מתפתח בהיכלות השן, הרחק מזירות הקרב, נוצר מצב אבסורדי – הוא פועל לטובת מי שאינו מחויב לו. הדוגמה העזתית מאלפת: בסמינר אקדמי או באולם בית המשפט קל לדבר על חובתו של צבא לאפשר העברת סיוע הומניטרי לאוכלוסייה האזרחית, אך מה המשמעות של קביעה כזאת במלחמה בדרום? האם יש דרך יעילה להבטיח שסיוע כזה יגיע באמת לאוכלוסייה שזקוקה לו, ולא יחזק את חמאס?
האם לא נוצר מצב אבסורדי, כאשר מצד אחד פועלת ישראל לחסל את חמאס, ארגון טרור שטובח באזרחים ללא הבחנה, ומנגד היא נאלצת להעניק לו סיוע בפעילותו הרצחנית? האם בכלל אפשר להפריד בין חמאס ובין האוכלוסייה העזתית? השאלות הללו, שנותרו ללא מענה, מסבירות מדוע הכללים שעוצבו כדי למנוע פגיעה באוכלוסייה אזרחית "בלתי מעורבת", מחזקים דווקא את ארגוני הטרור.
מומחי המשפט הבינלאומי באקדמיה ובארגוני שמאל דוגמת אלה שעתרו לבג"ץ מונעים מכוונות טובות. הם באמת ובתמים רוצים למנוע סבל מאוכלוסייה לא מעורבת, ואף להגביל אלימות באופן כללי. אך באופן מודע או בלתי מודע הם כורתים ברית עם השטן. במקום לדאוג לאוכלוסיית עזה, הם מסתמכים על המידע שהם מקבלים מגורמים השותפים לטרור ולרצח, ובפועל גם מסייעים להם להחזיק מעמד ולא לקרוס. כל עוד המשפט הבינלאומי ההומניטרי ודיני הלחימה לא יתחברו למציאות בשטח, הם ינוצלו לרעה בידי רוצחי תינוקות וקשישים.
