מה, זהו? נגמר? זאת הייתה התחושה העיקרית שעלתה מהציבור הישראלי בתקשורת וברשתות החברתיות ביום ראשון, לאחר שהרמטכ"ל הרצי הלוי הורה על הוצאת הכוחות מעזה מכיוון שמוצה עיקר התמרון הקרקעי.
אכן, מספר הלוחמים בעזה הוא כעת הנמוך ביותר מתחילת המלחמה. תוכנית המלחמה, המבוססת על ארבעה שלבים, הגיעה לנקודת האמצע, וכעת אנו בשלב השלישי: שלב הפשיטות. ברצועת עזה נותרו שני יעדים עיקריים שטרם "טופלו": רפיח ומחנות המרכז (דיר־אל־בלח ונוסייראת, שם החל אתמול מבצע נרחב של צה"ל). יש עוד חטיבה וחצי של חמאס לחסל, ואת שלושת האישים הבכירים ביותר בארגון עוד לא לכדנו.
הדרג המדיני והרמטכ"ל שינו מעט את סדר העדיפויות של המלחמה, והשבוע הציבו לראשונה את החזרת החטופים כיעד הראשון במעלה. השינוי נובע מכמה סיבות. האחת היא הצורך להגיד למשפחות החטופים שהם באמת חשובים לנו, ולאותת שישראל רצינית בשאיפתה ללכת לעסקה מרחיקת לכת. סיבה אחרת היא הצורך להגיד שהגענו לנקודה דרמטית במלחמה, ומבחינת התמרון אין לנו מה לתת עוד. מחנות המרכז ורפיח יקבלו טיפול מיוחד, אבל לפני שנכנסים שם למלחמה שתסכן גם את החטופים צריך לנסות להגיע לעסקה.
הבעיה היא לא במהות ההחלטה אלא בדרך אליה. הצהרת הרמטכ״ל ביום ראשון, לסיכום חצי שנה למלחמה, גרמה לפלח גדול בציבור לחשוב שהמלחמה הסתיימה. זאת לא הפעם הראשונה שגדולי הפרשנים מסמנים את תאריך הסוף. היו שחזו לפני ארבעה חודשים שהמלחמה תסתיים בתוך שבועיים. היו שהחליטו שצריך כבר להתחיל לסכם ועשו זאת כמה פעמים. אבל בפועל: לא תם ולא נשלם, המלחמה רחוקה מלהסתיים והיעדים טרם הושגו.
אם רוצים להבין עד כמה מנותקים פה בתקשורת בסוגיית קיומה של המלחמה, צריך לחזור ליום רביעי השבוע. צה"ל ושב"כ חיסלו בתקיפה מהאוויר שישה מעשרות ילדיו ונכדיו של מנהיג חמאס איסמעיל הנייה במחנה הפליטים א־שאטי, מחנה החוף במערב העיר העזה. לא עברו דקות מהדיווחים על החיסול וכבר עלו תהיות: למה לחסל את שלושת הילדים ושלושת הנכדים, אף שאביהם הוא בורג חשוב בשיחות לעסקת חטופים? חיצי הביקורת הופנו אל ראש הממשלה בנימין נתניהו, כי הרי ברור שצה"ל רק ממלא פקודות.
לאחר שעה הודיע השב"כ שתקיפתם של בני משפחת הנייה הייתה חיסול ממוקד של פעילי טרור, אחד מהם ראש חוליה, שהיו בדרכם להוציא פעולת טרור במרכז הרצועה. איך יוצא מחבל לעבודה? ברור, עם הילד. אצלם, כשלוקחים ילד לעבודה זה בעיקר בשביל המגן האנושי. ונתניהו – הוא לא ידע כלל. החיסול אושר בפיקוד הדרום בכלל.
שעות ספורות לאחר מכן יצא צה"ל למבצע חטיבתי בנוסייראת, היכן שנמצאים לפי החשד חלק מבכירי חמאס. המבצע התחיל בתקיפות "חגורת אש" בעצימות רבה. אז המלחמה נמשכת, ועדיין צריך לומר בבירור שהגענו לצומת דרמטי. מקבלי ההחלטות חייבים להכריע: עסקה – או כניסה לרפיח, המשך הלחץ הצבאי וחיסול חמאס. אין אפשרות שלישית.
הלקח: יהירות
בהצהרתו בראשית השבוע התייחס הרמטכ"ל גם לתחקירים שהחלו בצבא. שיח רב התעורר בשאלה אם ראוי שהחקירה תוטל על מפקדי המחדל, כולל הדרג הצבאי והמדיני הבכיר. הבעיה הגדולה ביותר היא שגם הרמטכ"ל וגם הדרג המדיני הבינו מה קרה ב־7 באוקטובר עוד לפני שהחלו התחקירים: תפיסה שגויה שלנו בהבנת האויב ובהכרת ההחלטה של סנוואר לצאת למתקפה הרצחנית.
הרצי הלוי יודע שהאסון הגדול לא נגרם בגלל אגף מודיעין כושל אלא בשל מערכת שלמה שאימצה תפיסה שגויה, שאין אויב של ממש בעזה; תפיסה שלפיה בגלל מורכבות איומי איראן וחזית הצפון, נכון להסיט את כל הקשב לשם ולייצר בדרום "משוואה" על בסיס רווחה כלכלית ושקט כדי לא להתעסק בכלל עם עזה וחמאס.
התפיסה הזאת פספסה את העובדה שסנוואר הבין היטב את הראייה הצה"לית, והיתל בנו. הוא גרם לקציני צה"ל להאמין שהוא באמת בעד חיים טובים לעזתים. המלחמה הוכיחה שהם הדבר האחרון שמעניין אותו. הוא גרם לאמ"ן להאמין שהעובדה שלא סייע לג'יהאד האסלאמי ב"סבבים" האחרונים פירושה שהוא מורתע. הוא כיבה את חיישני השב"כ כששלח משתפי פעולה לספר לרכזים ולאוספי המודיעין בעזה שהוא מורתע; שהוא ראה את שני המבצעים האחרונים שלנו בעזה, שומר החומות וחגורה שחורה, ונמנע מהשתתפות בהם מתוך פחד. בפועל הוא עשה בנו כרצונו, בדיוק כמו שהוא עושה כעת כשהוא מהתל בכל המזרח התיכון בדיונים על עסקת שווא.
הרמטכ"ל כבר הבין את זה. במידע המודיעיני שלוקט ברצועה נמצאו סממנים רבים לתוכנית ההטעיה המפוארת של סנוואר. אך היו איתותים רבים שכן הגיעו אלינו, כמו בפרשת כרטיסי הסים, או בתרגילים גלויים לפני 7 באוקטובר, שבהם מחבלי חמאס התאמנו לפלישה ליישובים ולטבח. המערכת קראה את המפה לא נכון. התפיסה השגויה נבעה מיהירות. הצבא לא ראה כלום מלבד השורה התחתונה שהיה לו נוח לאמץ: פניו של חמאס לא למלחמה. זהו הכשל הגדול, והוא חמור פי כמה מכשל 1973. למערכת לא הייתה שום סיבה לפספס את תוכניות החמאס.
הראשון שיעזוב
במסדרונות הקריה מהמרים מי יהיה הראשון ללכת – הראש או הזנב. האם הרמטכ"ל יהיה הראשון לקום ולומר "אני מתפטר", או שאולי הדרג הצעיר יותר ייקח אחריות ויעבור הלאה. קצין בכיר סיפר לי שאחד הקצינים הבכירים ביותר, שהמילה "כישלון" חרותה על מצחו, רוצה כבר שבועות לעזוב, אבל נמנע מלהתפטר.
קצין שלא קשור לכשל אמר לי לאחרונה: "מי שיניח מכתב התפטרות עם תאריך של יום העצמאות, וילך ביום הזיכרון לבקר משפחות שכולות, יעשה את הצעד הנכון". זאת תשובה אחת לשאלה איך לובשי המדים יכולים לקבל אחריות וללכת הביתה בכבוד.
הבעיה היא שגם מי שחושב שזאת הדרך, לא רוצה להיות המתפטר הראשון שיזכה לכותרת הראשית הגדולה ביותר. "אף אחד לא יזכור מי היה השני שקיבל אחריות והלך", הסביר לי הקצין, והוא צודק. המתפטר הראשון יפתח את המהדורות, ייחקק בזיכרון הקולקטיבי של מדינת ישראל, ויפתח את הדלת לשאר. מצער שבמערכת שכולה מפקדים אמיצי לב, עוד לא נמצא מי שיהיה מוכן לעשות זאת.
תוכנית ה־100
ובצפון שגרע. כ־80 אלף מתושבי הצפון עזבו את בתיהם בתחילת המלחמה: 60 אלף מהם גרו בבתי מלון על חשבון המדינה, ועוד 20 אלף "הסתדרו". מאז עברו שישה חודשים, והמדינה כשלה בטיפול בהם. אחד הכישלונות הגדולים ביותר הוא בהשארת הקהילות מאוחדות. בכמה מהמקומות זה היה אפשרי; באחרים, כמו קריית־שמונה, זה היה בלתי אפשרי.
בינתיים, יותר מ־20 אלף פליטים איבדו את הסבלנות ואת האמון, והעדיפו לחזור לבתיהם. מספר המפונים בצפון עומד כיום על 55 אלף. זה עדיין מספר גדול. גם הדרג המדיני וגם הדרג הצבאי רוצים שישובו – אך בביטחון לאורך שנים. את זה אפשר לעשות רק על ידי הסכם, שיגיע אחרי מלחמה או שימנע את הצורך בה.
זה מה שאנחנו רוצים. בצה"ל מנסים להבין גם מה נסראללה רוצה. האויב מצפון מכיר היטב את הנרטיב שלנו; הרי זאת לא המלחמה הראשונה שלו נגדנו. אחרי שספר תשעה בכירים שחוסלו, ונפרד מיד ימינו במשמרות המהפכה שחוסל בדמשק (בתקיפה שמקורות זרים מייחסים לישראל), נסראללה שובר את הראש איך הוא יוצא טוב מהמלחמה הזו. בשביל זה הוא הגה את תוכנית ה־100: משולש שווה צלעות שדורש 100 ק"מ של קו לחימה, 100 אלף ישראלים עקורים מבתיהם ו־100 אלף מגויסים למלחמה בצפון.
חיזבאללה לא נועד להשמיד את מדינת ישראל, אך בעשורים האחרונים הוא חוזק בסיוע האיראנים כדי להפוך לתעודת הביטוח של טהרן. לאורך שנים קשרו בחבל עבה את אפשרות התקיפה באיראן למלחמה כוללת בצפון: רגע אחרי שהפצצה הראשונה תיפול על מתקן גרעין איראני, נסראללה ישגר לישראל את עשרות אלפי הרקטות שלו. הוא אמר את זה, תכנן את זה והציג את זה לראווה במטרה שבישראל יקשיבו ולא יתקפו באיראן.
וישראל הקשיבה. אבל סנוואר החליט לשנות את המציאות וגרר את נסראללה למלחמה איתנו. לפני שבועיים אמר נסראללה שהבטיח לאיראנים שלא יגרור אותם למלחמה, כמה ימים לפני חיסולם של שבעת הקצינים האיראנים בדמשק. ישראל מאותתת לנסראללה: התוכניות שלך מוכרות לנו היטב, ואלה התוכניות שלנו, והן טובות לא פחות ואולי אפילו יותר. בינתיים נדמה שהמסר עובר, אבל השאלה היא לכמה זמן.
