השיר החדש של נועה קירל הוא שיר על לא לבכות. זה לא ממש ספוילר. כלומר זה השם של השיר, 'בנות כמוני לא בוכות'. זה לא שיר מאוד מתוחכם, אם לומר בכנות, ואין המון ציפייה שהוא יהיה שיר מתוחכם, כי בסופו של דבר זה פשוט שיר פופ מהונדס מהז'אנר, ומי שלחץ על הפליי ביוטיוב או בספוטיפיי או איפה שלא נתקלתם בשיר, לא מחכה להרבה יותר מזה. ובכל זאת, זה מעניין.
למה זה מעניין? כי חצי השנה האחרונה היא בעצם חצי שנה של בכי. לא יודע אם ליטרלי, כלומר לא חושב שבכיתי כל יום בחצי השנה האחרונה, אבל אני חושב שאם היה דרך למדוד סטטיסטית כמה בכינו יותר, בתור עם, אז בחצי השנה האחרונה הייתה עלייה משמעותית. בכל זאת, קשה לפתוח חדשות בלי לפרוץ בבכי, ואני אומר את זה כאדם שלא בוכה ביום־יום.
והנה נועה קירל מוציאה שיר שאומר שהיא לא בוכה. אין עוד הרבה מילים בשיר של קירל – הוא סוג של הטחה במישהו שמנסה "לשבור אותה", שזה מונח מפוקפק שמשמעותו להתאכזר למישהי ואז לבוא אליה כשהיא פגועה ולהתחיל איתה. אובייסלי זה לא שיר לאומי אלא שיר אישי, שיר על מערכות יחסים ועל הניסיון לבנות עמוד שדרה פנימי, שבו היא מסרבת להתפרק או לבכות בגלל אותו מישהו, ובכל זאת.
כי הרי מה המשמעות של ההטחה "בנות כמוני לא בוכות" אם לא להגיד שבעצם היה כאן משהו שבהחלט היה ראוי לבכות עליו. כמו רבי נחמן שאומר 'אין יאוש בעולם כלל' וכולנו יודעים שיש יאוש. וואי וואי כמה יאוש. מי שצריך לצעוק אין יאוש, ולהוסיף 'בכ־ל העולם' ולהדגיש 'כלל', – כולם יודעים שיש לו המון יאוש, מספיק למלא את כל העולם, והאמירה הזו היא לא הכחשה שלו אלא התמודדות איתו. וגם אצל קירל, כשהיא צריכה להגיד "בנות כמוני לא בוכות" היא בעצם אומרת וואי וואי, כואב לי וקשה לי ושברו לי את הלב אבל לא לבכות. לא. להיות חזקה.
וזה שיר שיושב על סנטימנט מאוד ישראלי בתקופה האחרונה. שבו אנחנו צריכים להיות חזקים, ולא להישבר, ולבכות אבל גם לא לבכות, כלומר לא להתבוסס בבכי הזה, ובוודאי שלא מול אלה שרוצים לראות אותנו מתבוססים בבכי הזה. ככה שהוא שיר שיושב על הנישה של שירי העצמה עצמית נשית, אבל גם על איזה רגש לאומי שכזה, שבו אנחנו דווקא נזקוף קומה ונתמודד. לא תזכו לראות אותנו בוכים.
מעניין גם לחשוב על השיר הזה מול השיר שהוציא מרגי (האקס שלה), שיר באנגלית, cry, לפני חודשיים בערך והמסר העיקרי שלו הוא שזה אחלה להיות פגיע ושזה ממש בסדר לבכות. השיר של מרגי הוא שיר באנגלית והוא יושב על סנטימנט אחר, אישי יותר, מערבי יותר במידה ידועה, שבה הפגיעות או היכולת לבכות מהווה בפני עצמה נקודת כח. להפך, היכולת להתפרק מול חברים או משפחה משמעותה שהתפרקות היא לא קריסה מוחלטת. גם אצל מרגי העמדת הפנים הזו מופיעה (כחיוך, לא כהתרסה), אבל אצלו היא קצת 'אני יודע שזו רק העמדת פנים'.
שהרי גם זה. מה התקופה האחרונה אם לא קרח מעל הנהר השואג. אנחנו מתנהלים כרגיל, לכאורה. אוכלים ושותים וכותבים ועובדים ומדי פעם מסתובב מישהו ואומר, אתם זוכרים שהם שם כבר חצי שנה? והקרח נשבר ואנחנו נשמטים לתוכו. קוראים כתבה ומתפרקים. ואחר כך מנגבים את העיניים והולכים לשטוף כלים, כי הם לא ישטפו את עצמם, הלא.
שני שירים, אם כן. שניים מהיוצרים המובילים בדור הצעיר הזה. לבכות ולא לבכות. שניהם מדברים על עטיית המסכה הזו של ה'לא לבכות'. מרגי אומר – זה בסדר לבכות. בחוץ תעטה את המסכה, אבל בפנים, בקרב המשפחה והחברים, זה בסדר לבכות. וקירל אומרת כן, זה נכון, אבל המסכה הזו היא לא רק מסכה של נורמליות. אני לא אתן לך את הסיפוק של לראות אותי בוכה. אני גדולה מזה. ושניהם, כל אחד מצד אחד, מספרים את הסיפור הרגשי שלנו בתקופה האחרונה.
