במלאת חצי שנה ללחימה ברצועת עזה הבטתי לאחור לשלהי נובמבר שעבר. אז ההצהרות הישראליות הנחושות בדבר "מיטוט חמאס" ושינוי אסטרטגי באזור מילאו את האולפנים ואת דפי העיתונים. היו מעטים שפקפקו בכך, באומרם כי בהיעדר הצבת יעדים מוחשיים למימוש הרעיון, עתידה ישראל למצוא את עצמה קירחת מכאן ומכאן – ללא הכרעה צבאית חד־משמעית מחד גיסא, וללא תמיכה בינלאומית מזערית מאידך גיסא.
בהיעדר אסטרטגיה לאומית, בחרה ההנהגה הישראלית כהרגלה להשאיר את הציבור הישראלי ואת דעת הקהל הבינלאומית בערפל קרב, בתקווה ש"יהיה בסדר" ובמהרה נימצא כפסע מניצחון.
כעת הולכים ומתבהרים ממדי הנזק של הבחירה באמירה המעורפלת "באנו למוטט את חמאס" ושל עיוורון ההנהגה בהפקרת האסטרטגיה הישראלית והחלפתה במעשה הצבאי הטקטי. כבר בערפל הקרב בראשית נובמבר אשתקד יכולנו לראות נקודות מדאיגות שההנהגה הישראלית בחרה לא לחברן זו לזו. ארבעה חודשים אחר כך, עם שקיעת אבק הטנקים, החלו הנקודות להתחבר לתמונה מטרידה.
לאחר יציאת צה"ל מאזורים נרחבים בעזה, החלה חזרה המונית של תושבי האזור לרחובות ההרוסים. אנו מזהים גם את ניצני חזרתה של פעילות חמאס במרחב, שתכליתה שיקום שליטתו של ארגון הטרור במקומות שצה"ל לא נוכח בהם, וחידוש אחיזתם באוכלוסייה. הדברים לא נעשים בבוטות עדיין, אך הם מסמנים את תחילתה של מגמה.
ניצחון ישראלי ברור הוא הכרחי. כל תוצאה אחרת בקרבות תיתפס אצלם כניצחון. לצערנו, מחיר האבדות לארגון הטרור, גם אם הן רבות, לא ייחשב מבחינתו להפסד
ההישג הצבאי של הפגיעה במוקדי השלטון של חמאס הולך ונשחק. אף שספגו אלפי הרוגים, ארגוני הטרור ברצועת עזה, שמנו עם תחילת המערכה כ־40 אלף איש, משקמים את יכולותיהם ומצליחים לשוב ולתפקד ביעילות, טוב יותר מכל גורם אחר בשטח.
בהיעדר חתירה ישראלית לחלופה שלטונית נאותה ברצועת עזה, שבו ארגוני הטרור ובראשם חמאס למלא את החלל שנוצר שם. הם מוודאים ששום כוח חלופי אינו בוקע בשטח.
בחזית הבינלאומית, הגיבוי למיטוט חמאס ושאר ארגוני הטרור בתחילת המערכה היה מהחזקים ביותר בכל מלחמות ישראל. גינויים מקיר לקיר לארגוני הטרור, לצד תמיכה בלתי מתפשרת בזכותה של ישראל להגן על עצמה, אפיינו את החודש הראשון למלחמה.
כעת, לאחר חצי שנת לחימה, נשחקה הלגיטימציה העולמית עד עפר. השחיקה מלווה בלחץ אמריקני חסר תקדים למניעת כניסה לרפיח, לצד חשש מאמברגו נשק שיטילו שותפות הסחר הגדולות ביותר של ישראל, ובהן בריטניה וגרמניה. בהיעדר יעדים מדידים ומוסכמים למערכה בעזה, ישראל מצאה את עצמה מתמודדת עם האשמות בגרימת אסון הומניטרי ועם לחץ בינלאומי כבד לסיום המערכה.
ההרחבה הדרמטית של היקפי הסיוע ל־500 משאיות כמעט מדי יום, שמגיעות מכל כיוון אפשרי, כולל מהנמל העזתי החדש, לא שינתה את המציאות הזאת. לא די בכך שאין בצעדים אלה כדי לשקם את הלגיטימציה הבינלאומית, אלא שההישגים הללו ניתנו לחמאס "בחינם", באופן שמחזק את משילותו ברצועה ואינו סעיף עיקרי בתמורות שישראל תעניק בעסקה לשחרור חטופים.
בחזית הפנימית, כבר בשלהי נובמבר היה אפשר לזהות "טפטוף" קונספציה בחברה הישראלית: "אין עוד תוחלת להמשך הקרבות בעזה – היקף החללים הולך וגדל, תוחלת הקרבות שולית, חמאס קיבל מכה אנושה, והאינטרס הישראלי האמיתי היחיד שנותר הוא שחרור החטופים". מה שהחל כטפטוף תפיסתי בשלהי נובמבר הפך למבול בראשית אפריל.
המבול הזה מקבל משנה תוקף בהערכות בכירי הצבא שחמאס יוכרע, בתרחיש החיובי, רק בשנת 2026 או ב־2027, גם אם שתי חטיבותיו האחרונות יפורקו, בתקווה, עוד השנה.
נדמה שצה"ל עוסק בפירוק גדודי חמאס במתכונת "שוליית הקוסם" בסרט פנטזיה של דיסני: ככל שמרוקנים את המים, הם מוסיפים לעלות. זאת התמונה העגומה שמתגלה אט־אט בחסות חוסר היכולת של ההנהגה הישראלית להגדיר כיאות את מטרות המבצע ולקבוע יעד מוחשי המפרט מהו ניצחון ומהו "מיטוט חמאס".
רעיון ההגליה
חברה מלוכדת וחדורת רוח קרב מסתכנת מאוד אם יעדי הניצחון אינם ברורים. על ההנהגה הישראלית להצהיר ש"מיטוט חמאס" משמעותו בראש ובראשונה להוציא אל מחוץ לעזה את ראשי ארגון הטרור ואת אנשי הזרוע הצבאית שלו שייוותרו בחיים, שמספרם כיום הוא כ־30 אלף. הם צריכים לעזוב את עזה, במתכונת הוצאת כוחות אש"ף מביירות ב־1982.
זהו יעד מדיד, הישג אובייקטיבי שמשקף ניצחון ישראלי מובהק. ליעד הזה יש לצרף שני יעדים נוספים: פירוז עזה מנשק כבד ומרקטות – יעד שראש הממשלה בחר לאמץ לראשונה במלחמת חרבות ברזל, באיחור לא אופנתי של עשור – והקמת רצועת ביטחון בתוככי עזה.
אין לישראל ברירה אלא להוציא את חמאס מהרצועה במתכונת הוצאת אש"ף מלבנון. החלופה, בדמות השמדת כוח הטרור, הולכת ומתבררת כלא יעילה. היא הביאה אותנו לנקודת הזמן הנוכחית על שלל אתגריה. גם הערכת מערכת הביטחון שהשלמת ההישג הזה תגיע רק ב־2026, בתרחיש אופטימי, מעמידה בסימן שאלה גדול את היכולת הישראלית לעמוד בהישג. משמעותו היא הרג בלתי מעורבים בהיקפים עצומים, שיובילו ללחץ בינלאומי שישראל לא תוכל לעמוד בו.
ב־1982 הביא צה"ל באמצעות מצור על ביירות ליציאתם של כ־12 אלף טרוריסטים מלבנון. צה"ל של 2023 חזק הרבה יותר מצה"ל של 1982. הוצאת הזרוע הצבאית המאורגנת של חמאס מעזה, לצד עמידה בשני היעדים הנוספים שהוזכרו, עשויה להוביל לשינוי אמיתי.
סיום הקרבות ללא עמידה ביעדים הללו עלול לאפשר פרשנות סותרת באשר לקיומו של ניצחון ישראלי. בשל התבוסה שנחלנו בקרבות 7 באוקטובר, ניצחון ישראלי הוא חובת המציאות. הוא הכרחי לשם ההרתעה, וכדי שהסעודים, ואחריהם מדינות אחרות באזור, ישאפו לברית אסטרטגית אזורית עם ישראל. הוא חיוני לתחושת הביטחון והלכידות.
ניצחון ישראלי ברור הוא תנאי להשבת תושבי עוטף עזה והצפון לבתיהם. כל תוצאה אחרת, שלא תכלול את הוצאת הכוח הצבאי של חמאס מעזה, תיתפס אצלם כניצחון. לצערנו, האבדות לארגון הטרור, גם אם הן רבות, לא ייחשבו בעיניו להפסד. הגדודים המפורקים יעמדו על רגליהם מחדש בלוח זמנים מהיר משחושבים. משם, הדרך לשיקומו המלא של חמאס בעזה היא קצרה. השתלטות חמאס מחדש על עזה תהיה מהירה וקלה יותר מהשתלטות הטליבאן מחדש באפגניסטן.
זאת צריכה להיות המדיניות הישראלית המוצהרת, וזאת צריכה גם להיות השאיפה האמריקנית. זה צריך להיות בסיס הטיעון להפעלת לחץ אמריקני על קטאר, מצרים וטורקיה, כדי להוביל לשינוי אסטרטגי באזור כולו.
