סיום התמרון הקרקעי הוכרז חגיגית בצה"ל ביום שחלפה חצי שנה למלחמה. מלבד מסדרון נצרים, הכוחות נסוגו מחאן־יונס. המצור על רפיח הוסר. צינור מים שלישי מישראל חובר לרשת העזתית. שיא נרשם במספר המשאיות ההומניטריות: כמעט 500 ביום. הן נכנסות לעזה ונקלטות בידי חמאס לעיני המצלמות. היכן שהצבא מתח קווי מים ודלק לכוחותיו לפני שלושה חודשים, הטרקטורים של חמאס משקמים כעת את התשתית. ממשלת הימין נאלצה לתת, ובחינם, את כל מה שנשבעה לא לאפשר עוד.
בכיר בקבינט טוען שעצירת התמרון תוכננה מראש – ואגב, כוחותינו חזרו לפעול במחנות המרכז – ושהזרמת המשאיות היא תוצאה של כפייה מדינית שלא מאפשרת שיקול דעת. ניחא. גם אם זה המצב, אפשר לסחור בקלפים הללו לקידום עסקת חטופים, ולא להתפרק מהם ללא תמורה. חצי שנה חלפה, ולצד הישגים כבירים של צה"ל בשדה הקרב המדיניות כולה נוהלה כאילו אין שעונים מתקתקים.
בשעון החטופים החול אזל מזמן. המחיר שישראל מוכנה לשלם עולה ועולה, אבל חמאס רק מקשיח עמדות. גם השעון המדיני בוזבז, במקום להאריך את מרחב התמרון של הצבא במלחמה הצודקת בתולדותינו. עימותי סרק עם האמריקנים הצטלמו טוב לרגע, אבל הסתיימו בקריסה מעשית מול תכתיבים נוקשים. השעון הפנימי, החברתי, כמעט פקע. במקום להשקיע בהרחבת האמון, בקשר עין, בשימור ההסכמה – האשראי היקר של האחדות הלאומית מתחיל להתפוגג. לשעונם המתקתק של המפונים איש לא מפנה מבט. חצי שנה של גל פליטים שלא היה כמותו בתולדות הציונות, ללא תאריך חזרה. הם נמצאים בלובי של המלון.
מול כל אלה, בשני הקטבים של ממשלת החירום אפשר לשמוע יותר ויותר חברי כנסת שמתפקדים כאופוזיציה בתוך הקואליציה. הם אוחזים בהגה השלטון, אבל מתלוננים מהיציע. לבצלאל סמוטריץ' ולאיתמר בן־גביר יש לפחות קו הגנה; הם הורחקו ממוקד קבלת ההחלטות בעת הקמת קבינט המלחמה. אבל הם עדיין נושאים באחריות ובסמכות במסגרת הקבינט הרחב. מן העבר האחר, התירוץ של אנשי המחנה הממלכתי למדיניות שהם עצמם מבקרים הוא היעדר משרדים שמאפשרים להשפיע. יש להם כיסאות סביב השולחן, אבל בלי מנגנון מבצעי כמו זה שיש לשר הביטחון או לראש הממשלה. נותר להם רק להשתתף בעיצוב הקו הכללי.
בני גנץ עצמו, שיושב בקבינט המלחמה יחד עם גדי איזנקוט, מקפיד על קו מתואם עם מסריו של בנימין נתניהו, גם בעניין החטופים ורפיח, אבל חברי מפלגתו חופשיים יותר. מתן כהנא קרא לזה השבוע ״קופוזיציה״, והציע לכנות את הנמל המוקם בעזה "נמל נתניהו". השם המתאים יותר הוא "נמל בנימין", פרי מדיניות משותפת של הצמד בנימין את בנימין. ואכן, זאת הבעיה של גנץ: חצי שנה לתוך המלחמה, הסקרים מצביעים על צמצום הפער בינו ובין נתניהו – לא מפני שנתניהו התחזק בדעת הקהל, אלא כי גנץ נחלש. כשבוחנים את עמדות הציבור בשאלת ההתאמה לראשות הממשלה, כ־30 אחוזים מהמשיבים ענו ״אף אחד מהם״, שיא מתחילת המלחמה.
גנץ מבין שהמצב מיוחס אליו. הוא נהנה מאבק הקרב בתחילת המערכה, אך כעת הוא הפך לבוץ עזתי דביק. נתניהו נשא באחריות העליונה בזמן מחדל 7 באוקטובר, אבל גנץ, במעשה או בשתיקה, שותף למה שהתרחש מאז – להישגי המלחמה אבל גם לכשליה. במחנה הממלכתי שואלים את עצמם כבר זמן רב, למעשה מהחודש הראשון, מתי העיתוי המדויק לפרוש כדי שיקבלו שכר על הפרישה לא פחות מעל הדרישה. מה שמחזיק אותם בפנים הוא החשש ממה שיקרה בלעדיהם. הם אולי לא משפיעים כפי שהיו רוצים, אבל מקזזים את כוחו של בן־גביר.
ההכרזה על מינוי מפכ"ל מבטיחה שיושב ראש עוצמה יהודית לא ימהר לעזוב בשבועות הקרובים. זה רגע השיא בכהונתו של השר לביטחון לאומי, וכאן אולי ההסבר לשקט היחסי מכיוונו לאירועי השבוע בשדה הצבאי והמדיני. הוא הסתפק באיום הכללי שאם לא תהיה כניסה לרפיח לא תהיה ממשלה. גם הוא יודע שמרגע שהוסר המצור על העיר והמחבלים חזרו לכל מרחב חאן־יונס, גם הפעולה המתחייבת ברפיח לא תשנה דרמטית את תמונת המערכה. אבל האיום הזה, ללא דד־ליין, נותן לו זמן להשלים בינתיים את המינוי במשטרה. אחריו, ספק אם יישאר לו כיצד להשפיע מבפנים. אבל למה הוא צריך למהר? לגנץ הדשדוש נדבק. לבן־גביר בינתיים לא.
מלחמת האחים כבר כאן, כך היה מתרשם מי שעקב אחר רצף החדשות בתחילת השבוע: המשטרה דיווחה על שוטרת שחטפה אגרוף לפנים ממפגין, נהג דרס מפגינים בתל־אביב, וגלגל פרחי אבל עם פתק מכוער נשלח לבית משפחתה של התצפיתנית החטופה לירי אלבג. בתוך פחות מיממה אירעו שלושה מקרים קשים של אלימות ורוע. שלושתם קיבלו מפנה חריף בדיעבד: סרטון הוכיח שהמפגין לא הכה בכוונה את השוטרת, אלא נהדף עליה בטעות. תיעוד מתוך הרכב הדורס בזמן אמת, שפורסם כעבור יממה, העלה שכבר בשניות הראשונות הנהג טען לתקלה מכנית ש"נעלה" את דוושת הגז שלו. הפרובוקציה מול משפחת אלבג, לפי הודעת שב"כ, נחשדת כמבצע השפעה איראני.
מטריד לחשוב כמה טוב מכירים אותנו האיראנים כדי לדעת, באמצעות הזמנת זר פרחים מרחוק, כיצד לערער את כל העצבים החשופים אצלנו. הטוויטר בער, הכותרות סערו. אבל דווקא מי שמכיר את החברה הישראלית היה צריך לפקפק באפשרות שאחד מאיתנו ישגר מכתב מטריל ומתריס למשפחה של חיילת חטופה. הוויכוח הפנימי חזר בעוצמה, השסע לא אוחה ואפילו העמיק, אבל אולי אנחנו מאמינים מהר מדי לשמועות על התפרקותנו כחברה. דרושה מתינות ברחובות, וגם בפרשנות האירועים – אפילו של מה שנדמה שהעיניים רואות.
טקס המשואות בהר הרצל ייערך השנה בלי קהל. נימוקי ביטחון קלושים עוטפים את החשש האמיתי – מהציבור, ממשפחות החטופים והנופלים, מהמפונים ומהפליטים, אולי מישהו יתכנן מחאה, אולי מישהו יצעק בלב פצוע. אז ליתר ביטחון, לא יהיה אף אחד. הרי מי בכלל צריך את הנתינים – סליחה, האזרחים – בטקס הממלכתי, ואם יורשה לי, הקדוש, בין הזיכרון לעצמאות?
יש גם אפשרות אחרת: לקיים את הטקס במקום בלי קהל, בלי פוליטיקאים, ובטח בלי צילומים חוזרים ונשנים שלהם, של נשותיהם ושל המקורבים לצלחת. במקום להרחיק את הציבור מהנבחרים שחוששים ממנו, הם יכולים פשוט להרחיק את עצמם. איש לא מכריח אותם לחלוק עם הציבור את היציע בטקס שמציין את עצמאותנו.
למי ששכח, הטקס הזה תמיד היה ללא הנשיא וללא ראש הממשלה. רק יושב ראש הפרלמנט, המייצג את הכנסת, המייצגת את הריבון. נתניהו החל במסורת של שיגור סרטונים ושל כניסות חגיגיות. מירי רגב שהצטיינה (בלי ציניות) בהפקות ובגיוון הטקס, הצטיינה גם במתן צילומי תקריב נדיבים ותכופים לשורה הנכונה בקהל, ולכן גם בתור שרת התחבורה היא עדיין מחזיקה את התיק היוקרתי.
אבל השנה צריך להיצמד לפרוטוקול, לא פחות ולא יותר: בלי לבטל את הטקסים, את פרס ישראל ואת המשואות, אבל גם בלי לשרוט שום עין. הן דומעות גם כך השנה. הטקס הזה הוא של הממלכה. ביטולו יהיה ניצחון לאויב, אבל גם התעלמות והעלמה של מה שפצוע וחסר פירושו השפלה לציבור. אפשר לערוך טקס עממי, בלי לנסות להרוויח עוד פריים מחמיא או נקודות בבייס. בלי אלו יפחת גם רף המחאות המתוכננות, אם בכלל. ככל שהטקס יהיה עִם ושל העַם, של הלוחמים, של המשפחות – כך הוא יורחק מהמחלוקת.
זו שנה של עצמאות פצועה. לפי הדיווחים, כרגע, כדי להבטיח סטריליזציה מלאה, מתכוונים לשדר הקלטה. הכול יהיה ערוך מראש. נקווה רק שלא יתבלבלו בקלטת עם המופע של טרומן.
