הלילה נפל דבר. המתקפה האיראנית הראשונה והישירה על ישראל באמצעות עשרות כטב"מים וטילים כבדים. במישור הטקטי-אופרטיבי ישראל יכולה לרשום לעצמה הישג עצום. מערכת ההגנה המשולבת שלה עצרה כמעט מאה אחוז מהתקפת הטילים/כטב"מים שהיא אולי הגדולה בעולם.
לא פחות מכך, הייתה זו הצלחה מדינית בגיוס ארה"ב, מדינות מערביות נוספות וכן שכנות במזרח התיכון שעיבו את מערכת ההגנה הישראלית והפכו אותה לרב שכבתית ואפקטיבית הרבה יותר.
ועם כל זה, הכלב קבור בממד האסטרטגי ופה המציאות נראית הרבה יותר מורכבת. המהלך ההתקפי של איראן הסיט את תשומת הלב מהמלחמה ברצועת עזה. יש מי שרואה את ההתפתחות הזו בחיוב וכהזדמנות, אבל חייבים להבין כי המשמעות של העניין היא שכשל המאמץ הישראלי לבודד באופן יחסי את זירות המלחמה השונות.
המתקפה על ישראל הפכה בפועל את המלחמה למלחמה רב-זירתית ואת ההתמודדות של ישראל למורכבת הרבה יותר וממושכת הרבה יותר. עד כמה ישראל ערוכה למערכה מסוג כזה שאלמנט ההתשה הופך בה למשמעותי? זו שאלת מפתח, ווהיא כנראה תלויה בשאלה עד כמה ישראל תמשיך לקבל גיבוי משותפיה בעולם.
מה שברור מעל לכל ספק הוא, שנגמרו הימים העליזים של המב"מ (המערכה שבין המלחמות) הישראלי ושל מלחמת העקיצות שהפעילה ישראל נגד איראן בסוריה ובמקומות נוספים במעטה של חשאיות או חצי הכחשה. האיראנים, במובן הזה, שברו את הכלים והפכו על פיו את שולחן המשחקים. מב"מ ישראלי ייענה עתה בתגובה איראנית ישירה.
מעבר לזאת, צריך לבחון את ההתקפה האיראנית גם בפרספקטיבה גלובלית רחבה. עצם הנכונות לקיים אותה על אף ה-Don't האמריקני והלחצים מוושינגטון למנוע את המהלך, הם בבחינת איתות לא רק לאופן שבו קוראת איראן את החולשה האמריקנית אלא גם לאופן שבו היא מעריכה את הגיבוי שיש לה מצד שותפיה שלה: רוסיה וסין. מבחינה זו, המתקפה אתמול היא קו פרשת מים אסטרטגי שחוצה וחורג מגבולות השלולית המעופשת של האזור.
את העניין הזה קוראת ישראל שמנסה להוציא מעז מתוק וקראה לדיון במועצת הביטחון של האו"ם. אבל הדילמה של ישראל בעת הנוכחית היא עמוקה. האם להגיב בהינתן כך שברור כי הטיל והכטב"ם האיראני הראשון שהתעופף לכיוונה אינם האחרונים. תגובה ישראלית תגרור כמובן תגובה איראנית נוספת. מצד שני היעדר תגובה תגבה מחיר על פי כללי המשחק האזוריים.
מאפייני וסוג התגובה יהיו תלויים גם בעמדת האמריקנים. ההתייצבות שלהם לצד ישראל נתנה להם דריסת רגל עתידית בכל הנוגע לקביעת מהלכיה הבאים של ישראל מול טהראן.
הרושם הוא כי וושינגטון הייתה רוצה לצמצם את האירוע ולמנוע את גלי ההדף האפשריים שלו ואולי לרכז את המאמץ לתגובה במישור המדיני. עד כמה תרצה ארה"ב לממש את הפנטזיה הישראלית של פגיעה במתקני הגרעין האיראניים? זו שאלה שאפשר כמובן לנחש די בקלות את התשובה עליה.
כך או אחרת, יש להניח כי לגיבוי האמריקני הנרחב יהיו מחירים שיחרגו מזירת ההתכתשות עם איראן ויהיו רלוונטיים גם להמשך עיצוב המערכה בזירה שנראית כרגע מאד רחוקה ומשנית בכפוף להתפתחויות האחרונות, והיא זירת רצועת עזה וקונקרטית רפיח, הנמצאת כרגע בסוג של הקפאה.
אם כן, מדובר בהישג טקטי עצום לצד מורכבות אסטרטגית גדולה. המורכבות הזו מקפלת בתוכה איום משמעותי להפיכת המערכה למלחמת התשה בסגנון אוקראיני, אבל גם הזדמנות מסוימת. אם ישראל רוצה לממש אותה עליה להימנע מ"בזבוז" ההזדמנות על תגובת נגד שלא תייצר ערך אסטרטגי משמעותי.
התגובה היחידה שתוכל לייצר ערך כזה היא פגיעה במתקני הגרעין של איראן. אבל תגובה כזו תחייב היערכות, איפוק בטווח הקצר ובעיקר – שיתוף פעולה אמריקני, בלעדיו האופציה הזו איננה אופציה ריאלית. מכאן שישראל צריכה ללכת למהלך שקול המקפל בתוכו נכונות לבלום תגובה מיידית בעבור הסכמה עם ארה"ב ומדינות אירופה על בניית מהלך לחיסול אתרי הגרעין של איראן.
