עורכו של הדף הזה, אדיב ונדיב, אירח כאן את ערן צדקיהו בשבוע שעבר, במאמרו "בהר הבית צריך להיות מסגד". הכותרת המתבקשת לתגובתי הייתה צריכה להיות "בהר הבית צריך להיות מקדש"; מה פשוט מזה? אך בכל זאת, באווירת דו־שיח, בחרתי בכותרת שונה. אנסה להסבירה.
קללת הסטטוס־קוו אוחזת בנו. לא רק הסטטוס־קוו של 57 שנים, שצדקיהו מציע שנפנים בגללו שבהר הבית לא ניצחנו במלחמת הישע (מלחמת ששת הימים), אלא הסטטוס־קוו של 1,333 שנים, מאז נבנתה כיפת הסלע במקום מקדשנו כדי לומר: הנה, גָבַר בן הגר על בן שרה באוהל אברהם. כאן מציע לנו צדקיהו להפנים שאל לנו להיאבק כלפי הכוח העולה, האסלאם, וראוי לנו לכוף ראש במצב הגלות שבו "מפני חטאינו גלינו מארצנו" וכבשוה צבאות מוחמד.
המצב הזה לא השתנה עקרונית, לדידו, לפני 76 שנים. אומנם הקמנו אז מדינה, אך חלילה לה להיות "מקדשית". אם יתגשם חלום הבלהות הזה אזי תהיה המדינה, לבטח, תיאוקרטיה טוטליטרית חמושה, מבודדת, ענייה ומפגרת, כמו המדינות המוסלמיות המובהקות איראן, סודן ואפגניסטן. כדי שתמשיך להיות ליברלית, אקדמית, יצרנית והייטקיסטית, עליה – ובכן, כן, להמליך את האסלאם במקום המקודש ביותר. כך מתפקד האסלאם כגלגל הצלה – לא פחות מזה. הוא מציל אותנו, את מדינת ישראל הנאורה, מידי אויבינו החשוכים הרוצים כאן מקדש, ומאיימים לדמותנו למדינות האסלאם.
קצר כאן המצע מלפרש את הפרדוקס שצדקיהו מותח עלינו מן העבר אל העתיד. עליי להיות "מודה במקצת" לדברי צדקיהו, כי יש צדק בדבריו ש"היהדות שאנו מכירים כיום התפתחה כולה אחרי חורבן המקדש ובעקבותיו". עובדה היא שחוץ מן הרמב"ם לא עסקו גדולי הדורות בהלכות מלכים, סנהדרין ומקדש – וכך הגענו מן ה"מרא דאתרא" בקהילות הגולה אל "מרא דארעא", היא הרבנות הראשית לישראל. זאת קרובה הרבה יותר לעבר (בעיירה) מאשר לעתיד (בסנהדרין), ואינה יכולה לייצג "יהדות" במדינת ישראל.
לכן, אכן, נדרש שינוי טקטוני ב"יהדות שאנו מכירים": מהפכה מגלות לגאולה, מחורבן לבניין, על כל הכרוך בכך לדמותם של תלמידי החכמים הראויים ומורי ההוראה הנדרשים. המהפכה הזאת היא משימתנו שלנו, הנאמנים לרצון א־להי ישראל אשר אור לו בציון ומקדשו־מקדשנו בירושלים.
צדקיהו מפחד מן היהדות הזאת פחד מוות, הוא וסופרי האימה שאיתו, כי הם מציירים אותה בכלי דמיונם הנוכחיים, עיוורים בגלות בבל, ועדיין איש לא האיר חזון והורה להם דרך… חובתנו היא להוליך ולהביא את "היהדות" – או מוטב כבר לומר: אמונת ישראל גאולים – להיותה טל חיים לנו ולעולם, לברכה ולא לקללה, עד שיימשכו לאורה גם צדקיהו ושכמותו, ואם לא הם אז בני בניהם.
ומה עתיד להיות יחסה של ממלכת ישראל היעודה אל האסלאם בהר הבית? כאן מביטים אנו הרחק, מעבר לעיגול האופק, ודברינו כתפילה לעני, כמו ענן להתגשם…
ובכן, כשם שמחויבים אנו בשינוי "היהדות" שהתעוותה, כך נתאמץ גם למצוא ולטפח בני שיח אשר יובילו שינוי מהותי באסלאם, שינוי שיאפשר את חידוש האחווה באוהל אברהם. יש לכך תנאים שאינני יכול לפורטם כאן, אך התוצאה עשויה להתפשט מן התיאולוגיה אל הגיאוגרפיה, לאמור: גם אם עבודת המוסלמים בהר קודשנו היא עדיין עבודה זרה – דהיינו זרה למקום הזה – בעתיד תיתכן מציאות אחדותית חדשה.
בני ישראל יחדשו את המקדש לא־לוהי ישראל באתרו, אשר עודנו "תפוס" בידי כיפת הסלע, ואילו בני ישמעאל – אשר יכירו בהיותם לנו דת־בת ולא דת יריבה – יתפללו לא־לוהי עולם בסמיכות מקום. יש להזכיר בהקשר הזה שמסגד אל־אקצה ניצב בשולי הר הבית, בתחום שנוסף בידי החשמונאים ובידי הורדוס, מחוץ לתחום המקודש לנו מאז ומקדם, של ת"ק על ת"ק אמה.
אוי, זה נשמע כל כך רחוק… נזכור כי כבר אבינו אברהם ראה את המקום מרחוק, ותהי נא לנו נבואת ישעיהו לתפילה: "ה' א־לוהיי אתה ארוממך, אודה שמך כי עשית פלא, עצות מרחוק, אמונה אומן… ובילע בהר הזה פני הלוט הלוט על כל העמים, והמסכה הנסוכה על כל הגויים. בילע המוות לנצח ומחה ה' א־לוהים דמעה מעל כל פנים, וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ, כי ה' דיבר" (ישעיהו כה, א–ח).
