ב־1901 כתב אביגדור גרין מכתב לבנימין זאב הרצל. במכתבו ביקש אביו של דוד בן־גוריון "פרוטקציה" בהכנסת בנו למוסד ללימודים גבוהים. מקצועו של האב – כותב בקשות – נדרש בקהילה חסרת ריבונות התלויה בקשריה עם השלטונות ובחסדי הפקידים. כל זה השתנה יובל שנים אחר כך, כאשר בנו הכריז על עצמאות ישראל. מאותו רגע עברה הריבונות בארץ לידי מדינת ישראל, ואנו נעשינו אחראים לגורלנו. איך הופכים את היישוב, חברה התנדבותית המורכבת קהילות־קהילות, לחברה ריבונית? באמצעות אחד ממושגי היסוד בתפיסת בן־גוריון: ממלכתיות.
הממלכתיות היא הגשמת הריבונות. היא מדגישה את תחושת הבעלות של האזרחים על המדינה, ומביאה דרישה כפולה: מהאזרחים – לקבל את מרות מוסדות המדינה; מהמדינה – לדאוג לכלל אזרחיה במידה שווה. בנאומיו דרש בן־גוריון שוב ושוב מנבחרי הציבור, מעובדי המדינה ומאזרחיה לנהוג באופן ממלכתי. הדרישה המתמדת הזאת חושפת את הקושי במעבר מחברה התנדבותית ומגזרית למדינה ריבונית. כבר מימיה הראשונים אותגרה ריבונות המדינה. הפרשות הקשות של הפגזת אלטלנה ופירוק מטה הפלמ"ח עיצבו ומיצבו את צה"ל כצבא ממלכתי, אך בשדה האזרחי המעבר היה ממושך.
מערכת היחסים בין הציבור החרדי למדינה מדגימה את מורכבות התהליך הזה, שכן הממלכתיות מבקשת לעצב את המדינה כארגון הגג של החברה, אך הקהילה החרדית מאתגרת זאת. האם קהילה שנותנת לרב או לאדמו"ר סמכות עליונה יכולה בכלל לחסות תחת קורת גג נוספת? כשהוקמה הרבנות הראשית התעקש בן־גוריון שיש לראות בה לפני הכול מוסד ממלכתי, ולא מוסד רבני־הלכתי: "כל זמן שהרב פועל בכוח הכנסת – הכנסת תגיד לו איך עליו לפעול. אם משרד הרבנות והחזית הדתית אינם רוצים שהכנסת תיתן לרב הוראות – ולדעתי יש להם זכות לכך – הרי המסקנה המוכרחת היא שהרב יפעל אך ורק בתוקף סמכות השולחן ערוך, והכנסת תבטל ותפקיע כל הסמכות הממלכתית שניתנה לו בכוח המדינה… אין מפלט מברירה זו: או סמכות ממלכתית לפי תנאי המדינה, או חוסר כל זיקה למדינה. אך אין להעלות על הדעת שלרבנים תינתן סמכות ממלכתית שלא תהיה כלל וכלל בקביעת המדינה".
מראשית התנועה הציונית היו בין זרמיה חילוקי דעות חריפים. אחד העקרונות שהונחו כבר בתחילה הוא שהמחלוקות לא מוכרעות, אלא מנוהלות במרחב הדמוקרטי. משיכות החבל בין דתיים לחילונים, בין סוציאליסטים לציונים, בין ה"מעשיים" ל"מדיניים" – לא הסתיימו מעולם. מדינת ישראל ירשה את התשתית הזאת מהתנועה הציונית, עד שלעיתים נראה שאם נרפה ונכריע – המתח ירפה וכל המבנה יקרוס. בן־גוריון לקח על עצמו את עקרון אי ההכרעה. במובנים רבים הוא פעל כדי לשמר חופש תנועה ולא לחשק ולקבע את אפשרויות הפעולה. זה הרקע להחלטות לא לסמן את גבולות המדינה בהכרזת העצמאות או לא לנסח חוקה.
על הרקע הזה, קשה יותר להבין את הסדרי הסטטוס־קוו, שתשתיתם הונחה עוד לפני הקמת המדינה במכתבו של בן־גוריון לראשי אגודת ישראל. קשה להבין מדוע בכל תחומי החיים פעל להסיר מגבלות, ואילו שם הונחו חישוקים עבים כל כך. ההסדרים הללו הפכו לחוקים וגם לעיקרון שלפיו הקהילה החרדית יוצאת מחוץ לגג הממלכתי. סעיף 12 בחוק שירות ביטחון הסמיך את שר הביטחון לפטור אזרחים משירות צבאי, וכך בחורי הישיבה הראשונים קיבלו פטור. מכתב שמייצג פשרה הומר להסדרים ולעקרונות נוקשים ומכריעים. במדינה שבחרה לא לכתוב לעצמה חוקה, נשאר הסטטוס־קוו אחד ההסדרים היחידים שלא משתנים נוכח המציאות המשתנה תדיר.
ההסדר הנוקשה הזה מנע גמישות ואִפשר כרסום איטי ברעיון הריבונות והממלכתיות בשניים מעמודי התווך של המדינה – הביטחון והחינוך. בהסכמת המדינה לא נכנסה הקהילה החרדית תחת הממלכתיות, וכדי לעשות זאת אחרי 75 שנים יש צורך ברצון עז. אם תחליט המדינה שזהו אכן רצונה, יש לעבור מהצהרות למעשים. נדרשת הכרעה בן־גוריונית שאפילו בן־גוריון עצמו לא הצליח להכריע.
