ההחלטה לקיים השנה את טקס המשואות בערב יום העצמאות ללא קהל היא אומללה, ומעידה כאלף עדים על חולשת המחשבה לטווח ארוך בהנהגה הישראלית. ההסבר הרשמי הוא החשש הביטחוני – הסבר שהוא מתנת חינם לכל אויבי ישראל במלחמה הרב־זירתית שנכפתה עלינו. פירושו היחיד הוא שמדינת ישראל מפחדת לקיים את הטקס הלאומי החשוב ביותר, ביום הממלכתי החשוב ביותר, בליבה של בירת ישראל. זה מה שאנו משדרים לאויבינו לקראת שלבי המערכה הבאים?
אם באמת יש סיבה לפחד מקהל בטקס המשואות, מדוע לא מפחדים אנו מנוכחות קהל גם בטקס יום הזיכרון, כמה שעות קודם לכן, בהר הרצל, עם רבים ממנהיגי המדינה ומול קהל המונה רבבות? אם מדינת ישראל באמת חוששת מפגיעת אויביה בטקסיה הממלכתיים, היא צריכה עכשיו לבטל את כולם, עד להכנעתם הסופית של כל האויבים.
האמת היא שההחלטה הזאת בלתי סבירה עד כדי כך, שללב מתגנב החשש שמא יש ממש בתיאוריית הקשר שלא החשש מפגיעת אויב הוא שגרם להחלטה – אלא דווקא החשש ממחאת הקהל נגד ראש הממשלה. גם נימוק כזה מציב את ראשי המדינה בעמדה מעליבה. מנהיג שמפחד לפגוש את אזרחי המדינה שלו מכריז על עצמו מיניה וביה שאינו ראוי לתפקידו. מה גם, שבנימין נתניהו לא אמור מלכתחילה, לפי הפרוטוקול, להשתתף בטקס העלאת המשואות.
ההחלטה הזאת מסמלת את מדיניות הבונקר שגזרה על עצמה ישראל בעשורים האחרונים – מדיניות ההכלה וההתמגנות, שגרסה שהדרך להילחם באויב היא למגן את עצמנו עוד ועוד, במקום לתקוף אותו במלוא העוצמה בעודו חלש.
אין פסול באמצעי הגנה. המעצמות החזקות בעולם מצטיידות גם באמצעי הגנה, במטרה לצמצם ככל האפשר את הנזק שאויביהן יכולים לגרום להן. הבעיה מתפרצת כשהמינון מוטה באופן חריף לטובת המגננה, כאשר התגובה לכל איום היא מיגון המביע חשש מופגן ממתקפה. מול דברי הרהב לפני 7 באוקטובר על כך שחמאס מורתע, לאסוננו התברר שדווקא ישראל הייתה מורתעת.
דוגמה בולטת עוד יותר לאיתותי הפחד של ישראל היא ההחלטה האומללה לפנות את כל יישובי הצפון הסמוכים לגבול לבנון מיד בפרוץ המלחמה. אחרי מה שקרה בדרום, אפשר כמובן להבין את חששות התושבים. מי מהם שפחדו ורצו להתפנות היו צריכים לקבל את מלוא הסיוע ביצירת חיים זמניים במקום חדש, אבל פינוי יזום של כלל יישובי הצפון הוא מתנה גדולה מדי לאויב.
כדי לבחון עד כמה המדיניות הייתה שגויה, כדאי שוב לפרוט את הפחד לפרוטות: תרחיש מסוג 7 באוקטובר בעוטף כנראה כבר לא היה יכול להתרחש בצפון מ־8 באוקטובר ואילך, מהסיבה הפשוטה שצה"ל כבר היה ערוך – אומנם לאחר מעשה – לתרחיש כזה. מנגד, פגיעה בירי הייתה יכולה להימנע בעקבות פינוי התושבים רק ככל שמדובר בנשק שמגיע עד טווח של 7 קילומטרים, טווח היישובים שפונו. אבל לחיזבאללה יש המון כלי נשק שמכסים גם טווחים גדולים יותר, ולמעשה הוא מחזיק טילים שיכולים כנראה לפגוע כמעט בכל נקודה בישראל. מדוע הוא לא משתמש בהם? כנראה הוא חושש מתגובת ישראל אם יעשה זאת. ממילא, המדיניות הנכונה הייתה להבהיר לחיזבאללה שכל פגיעה בישראל, גם בנשק קצר טווח, תיענה בתגובה דומה לזאת שהוא חושש ממנה ביחס לשימוש בטילים ארוכי טווח.
אין זו רק חוכמה שלאחר מעשה. גם אחרי חצי שנה של עשרות יישובים ריקים, המדיניות הנכונה היא להחזיר את הגלגל לאחור ולהשיב את התושבים ליישובים, תוך הבהרה לחיזבאללה שכל פגיעה בהם תיענה בתגובה איומה בהרבה. כך הם יוכלו לחזור לבתים גם בלי מלחמה יזומה בקיץ – מלחמה שממילא כנראה תיתקל בהתנגדות הקהילה הבינלאומית, בגלל עצם היותה מלחמה יזומה. לעומת זאת, סביר שלא יוכלו להתנגד לה אם תתפרץ כתגובה לפרובוקציה של חיזבאללה.
בירושלים ובצפון, בכל רחבי ישראל, המדינה חייבת לזנוח את דחף ההכלה והתגובה, ולשוב אל הרתעה אמינה ויציבה. בלעדיה, עוד ועוד אזורים עלולים להפוך לשוממים.
