כבר שלושה שבועות שאני באזרחות, ועדיין בכל יציאה מהבית יש לי עקצוץ של חוסר נחת, עד שאני מבין שמה שבעצם אני מחפש זה את הנשק. הדאגה לנשק היא ההתניה הכי עמוקה שמוטמעת בך בצבא. מהשבוע הראשון בטירונות שבו אסור להזיז את האצבעות מידית האחיזה, דרך חודשי האימונים שבמהלכם המפקדים מנסים לגנוב לך אותו בשעה שאתה ישן, ולאורך שנות המילואים שבהן רגע החיול הוא זה שבו אתה חותם על נשק, ורגע השחרור הוא זה שבו אתה משיב אותו לנשקייה ומזדכה. קשה לתאר במילים את תחושת החופש לאין גבול כשבפעם הראשונה אחרי 163 ימים אין צורך לדאוג לנשק. ואז אתה חוזר הביתה, ואתה כל הזמן מחפש אותו.
בסצנת הפתיחה של "חייל החורף", קפטן אמריקה קם לפנות בוקר לריצה ופוגש את סם וילסון ("הפלקון"), חייל משוחרר כמוהו, שגם הוא לא מצליח לישון. הם רצים סיבוב אחרי סיבוב, כשקפטן אמריקה משוויץ פעם אחר פעם בכך שהוא משלים סיבוב שלם, אפילו בלי להזיע, בזמן שסם התקדם רק כמה מאות מטרים. אבל זה גם מה שחושף את העובדה שהוא לא באמת זקוק לריצה הזו כדי לשמור על כושר. "זאת המיטה שלך, נכון?" אומר לו סם, וממשיך: "היא רכה מדי. כשהייתי שם ישנתי על הקרקע, השתמשתי באבן ככרית, ועכשיו כשאני בבית, שוכב במיטה שלי, זה כמו…" וקפטן אמריקה משלים: "כמו לישון על מרשמלו. אני מרגיש שאני הולך לשקוע לתוך הרצפה".
עם שניים וחצי ילדים בממוצע שחולקים איתי את המיטה, קשה לי להזדהות עם התיאור הספציפי הזה. אולי משום כך אני לא קם לפנות בוקר להתעמל. אבל גם לקפטן אמריקה, אני חושד, לא הפריעה הנוחות הפיזית אלא תחושת הנינוחות.
קשה לתאר במילים את תחושת החופש לאין גבול כשבפעם הראשונה אחרי 163 ימים אתה לא צריך לדאוג לנשק. ואז אתה חוזר הביתה, ואתה כל הזמן מחפש אותו
כשביקרתי עם התלמידות שלי בכיכר החטופים (עוד לא הייתם שם? תלכו. בבקשה) סיפר דוד של יגב בוכשטב שלקראת פורים הם הכינו משלוחי מנות ורצו לחלק אותם לחיילים פצועים. אבל העובדת הסוציאלית במחלקה אמרה שעדיף שלא יגיעו. כי קשה לחיילים להסתכל בעיניים של משפחות החטופים שאותם לא הצליחו להחזיר. אני לא בטוח שהתלמידות הבינו, אבל לי זו הייתה תחושה כל כך מוכרת. האחריות האינסופית, גם על מה שבשום פנים ואופן לא היה תלוי בך. אני זוכר איך לנגפורד התייסר, אחרי שירו על כוחותינו מתוך מבנה בחאן־יונס, על שלא התאמצנו יותר לשכנע את הפיקוד להוריד את המבנה הזה לפני שנכנסים. ולא שלא ניסינו, או שזו הייתה בכלל בחירה שלנו, אבל אולי יכולנו לדפוק למישהו על השולחן ולהתעקש על זה יותר. ולא רק לנגפורד, המ"פ, גם מפקדי המחלקות והצוותים, עד אחרון החיילים, הרגשנו אחראים. על מה שעשינו ועל מה שלא עשינו ועל מה שעוד עלינו לעשות. כל כך צרם לי אז הפער בין המרדף הזה אחר האחריות לבין ההתחמקות ממנה ששידר באותה עת הדרג המדיני. והנה אני באזרחות. והשקע בכתף מתחיל להתרגל לכך שלא רובצת עליו רצועת הנשק.
כשמועד השחרור התקרב האצתי את הקריאה שלי בשר הטבעות, כדי להגיע אל הפרק שבו פרודו וסם חוזרים הביתה. זה פרק מיותר לכאורה, שלא מביא את הסיפור לגבהים חדשים, אבל בשביל הקוראים של טולקין, רגע אחרי מלחמת העולם, זה היה הפרק כמעט הכי חשוב. כי הוא מבקש לענות על השאלה מי אנחנו, אחרי שחזרנו מהמלחמה. מה היא גרמה לנו להיות. ומה שקורה בפרק זה שהם חוזרים הביתה ומוצאים שם כל מיני דמויות לא כל כך סימפטיות שמנהלות את העניינים שהולכים ומידרדרים. והשניים האלה הם בסך הכול חבר'ה צעירים, לא מאוד מיומנים, אבל מן הרגע שבו הם מגיעים הם מתחילים לקחת אחריות. הם המישהו הזה שיצעד קדימה ולא ייתן לדברים להימשך.
פרודו וסם לא פושטים את המדים ולא מניחים את החרב, אלא ממשיכים להיאבק ולתקן. ורק כשהכול כבר באמת בסדר, והרוע מבפנים ומבחוץ עבר מן הארץ, טולקין מגיע אל פסקת הסיום של הספר, שאני קורא בה שוב ושוב, כמו תפילה: "סם חזר אל הגבעה, והשעה שוב שעת ערביים. והוא המשיך הלאה, והנה האור מצהיב, ואש בוערת באח; ופת ערבית מוכנה, ובני ביתו מצפים לו. ורוז משכה אותו פנימה, והושיבה אותו בכורסתו, והניחה בחיקו את אלנור הקטנה. הוא נשם נשימה עמוקה. 'הנה, חזרתי,' אמר".
