הדרך לתיקון כשלי 7 לאוקטובר אינה צריכה לעבור דרך קבלת החלטה פזיזה של תקיפת איראן עצמה על אדמתה, ובוודאי שלא תקיפת מתקני הגרעין והנפט שלה.
ישראל, כידוע זה מכבר, מתקשה לנהל ולו שתי מערכות במקביל, ודאי שלא שלישית אל מול מעצמת-על כאיראן. את תגובותיה לתוקפנות האיראנית יש למקד בהרס חמאס עד היסוד, הרחקת חיזבאללה לעומק לבנון והשבת התושבים לצפון מיידית. סוגיית איראן תמתין לזמן אחר ולהתגבשות קואליציה בינלאומית נגדה.
אחד הכשלים המרכזיים בחשיבה האסטרטגית הישראלית היה מאז ומעולם תחושת שחצנות לא מוסברת – בפרט על רקע הביצועים הבינוניים ביותר של צה"ל בעשרות השנים האחרונות – וכתוצאה מכך לקיחת סיכונים ביטחוניים בלתי סבירים, מתוך מחשבה כי לעולם חוסן וכי ישראל תמיד תדע לטפל בהם בבוא העת אם רק תחפוץ בכך.
מלחמותיה של ישראל בעשורים האחרונים הוכיחו לכל כי התיאוריה הנ"ל התפוררה במהירות הבזק בכל מפגש עם המציאות, ומה שנותר ממנה לרוב אלו מילים ריקות, תוך חיפוש מטרה אחרת, תיאורטית ולא מיידית, בכדי שתחפה על כשלי ההווה.
בימים אלו, ישראל מתנהלת בשתי חזיתות ולא בהצלחה מרובה. אמת, הלחץ הבינלאומי על מדינה קטנה ומבודדת כישראל אינו יכול שלא להשפיע על מדיניותה, ויתרה מכך – הוא מעמת אותה עם המציאות ומכניס אותה לפרופורציות בדבר מה נכון ואפשרי לעשות ומה גדול על מידותיה וגובל בדמיונות שמחירם עשוי להיות יקר.
שתי הסוגיות המרכזיות הניצבות כרגע על שולחנה של הממשלה הינן סוגיית עזה והצפון. בשתיהן מתמודדת ישראל עם קשיים מרובים להשגת מטרותיה, ולא ברור כלל בשלב זה כיצד והאם היא תוכל לעמוד ביעדים שהיא עצמה הגדירה. על כן, כל פיזור קשב רב-זירתי יהיה מוטעה ומיותר .
לכל ברור כיום כי אסטרטגיית החנק האיראנית נגד ישראל – מבית היוצר של סולימאני, זו שבחרו אצלנו בהכלתה עד שהגיעה לכדי איום קיומי על עתיד המדינה – אכן רקמה עור וגידים, אם כי טרם הגיעה להבשלה מלאה ולמוכנות ל"פרוץ" איראני.
מבחינה בינלאומית ישנו הבדל גדול מאוד בין הלגיטימיות בטיפול בארגוני טרור אסלאמי קיצוני כגון חמאס וחיזבאללה – גם כאשר היא מוגבלת, כפי שאנו רואים בסוגיית עזה – לבין עימות כולל מול מעצמה כלכלית וצבאית כאיראן, המקיימת יחסים מגוונים עם רבות ממדינות העולם. אזכיר גם את הרגישות הישראלית בסוגיית הגרעין שלה עצמה, לאור מדיניות ה"עמימות" שלה ואי הצטרפותה לאמנת ה-N.P.T, בניגוד לאיראן שכן חתמה עליה.
לאור מגבלותיה המדיניות והצבאיות של ישראל, ומתוקף ההבנה הנדרשת – חרף הפגיעה בכבודנו הלאומי – כי הטיפול באיראן גדול עלינו בכמה מידות, על ישראל להיצמד לאסטרטגיה סדורה ושיטתית המתאימה למידותיה.
ראש הנחש האיראני, כפי שהוא מכונה אצלנו, הוא למעשה תרנגולת עטוית נוצות. בכדי לחסל את התרנגולת ניתן לפגוע בה ישירות, אם ניתן, או לבחור בדרך רכה יותר ופחות חדה – וזאת על ידי מריטת נוצותיה. במקרה האיראני מדובר על פגיעה בארגוני הפרוקסי שלה, מתימן, דרך עיראק ולבנון ועד לחמאס עזה ואיו"ש. יש להותיר את התרנגולת בסוף התהליך חלשה ומרוטה, ללא שוט מבצעי של ממש נגד ישראל.
את יתר העבודה נגד איראן ניתן יהיה לעשות באמצעות סנקציות בינלאומיות חמורות, ואם חלילה גם בכך לא יהיה די – אזי דרך גיבושה של קואליציה בינלאומית מערבית וערבית. אין לשער את עוצמתה של קואליציה מעין זו, ככל ותתגבש, בדומה לקואליציה בזמן מלחמת המפרץ ב-1991. הדבר בוודאי נכון אל מול האלטרנטיבה הגרועה מאוד, בה ישראל תתקוף את איראן לבדה ותאכל את פירותיה הבאושים – צבאית ובינלאומית – של תקיפה זו.
את האשראי המדיני החדש שקיבלה ישראל אמש בשל התקיפה האיראנית, שלהערכתי הזהירה הייתה מתואמת במידה זו או אחרת ולא נועדה באמת לזרוע הרס, יש לנצל בכדי לחזור ביתר שאת למטרות הבוערות יותר; רתימת העולם מחדש למחויבות לניצחון מוחלט בעזה ולשחרור החטופים והשבת החיים למסלולם בצפון, תוך הרחקת חיזבאללה בכל האמצעים, כאן ועכשיו.
דומני כי את הסלוגן, "חמאס שווה נאצים", ראוי יהיה לשנות ל"חמאס שווה איראן" ו"איראן שווה חמאס". העולם מכיר בסכנה הנשקפת מאיראן ומהאידיאולוגיה החתרנית- ג'יהאדיסטית שלה, ומשכך יתקשה להתנגד לחיסול מתואם של גרורותיה הסרטניות בכל רחבי המזרח התיכון.
זו האסטרטגיה הנכונה למידותיה של ישראל ועליה לאמצה וליישמה ופחות לאיים באיומי סרק על הרעדת אדמתה של איראן. תגובה שכזו לא תהיה יעילה ואפקטיבית, ולמרבה הצער – העולם שתמך אך אמש בישראל יתנער ממנה, והיא תצא קרחת מכאן ומכאן. DON'T.
