באלבום החדש של ביונסה, “קאובוי קרטר", היא עושה כבוד למורשת הטקסנית שלה – מהעטיפה על הסוס ועד לסינגלים עם מוזיקה שהולכת עמוק לכיוון מחוזות הקאנטרי. זהו אלבום האולפן השמיני של ביונסה והיא כבר הוכיחה שאם היא רוצה – יוצא לה קאנטרי מצוין. ובכל זאת, שחורים שיוצרים קאנטרי נחשבים אנדרדוג בז'אנר המאוד לבן הזה, גם אם הם מהדרום. אבל ביונסה היא הכול חוץ מאנדרדוג. היא מנצלת את המעמד שלה כדי לשתף פעולה עם אמנים פחות מוכרים ולצידם כוכבים מהשורה הראשונה ומוציאה אלבום שבו היא חוזרת הביתה ("תמיד הייתי קאנטרי" היא אמרה) – אבל בהפקה גרנדיוזית כמצופה מהדיווה שהיא. השילוב בין קאנטרי לפופ מעניין, ואחרי שביונסה קנתה את עולמה בפופ היא יכולה לעשות מה שהיא רוצה, כולל קאנטרי.
כשצוללים פנימה לשירים נראה שהנקודה החשובה ביותר באלבום היא ג'ולין. הרצועה שלפני הגרסה של ביונסה היא הקלטה של דולי פרטון, המבצעת המקורית, שפונה לביונסה ומספרת לה שהיו להן צרות דומות עם נשים בעייתיות. בכך פרטון סומכת את ידיה על הגרסה החדשה לשיר. בג'ולין המקורי, פרטון שרה בקנאה על ג'ולין היפהפייה ועל הפחד שלה שהיא תיקח לה את הגבר. בג'ולין של ביונסה אין שמץ מהפגיעות הזאת. ביונסה בוחרת בגישה אחרת, היא מזהירה את ג'ולין לא להתקרב לגבר שלה, ומבהירה לה שיש אלף כמוה בכל חדר, שהיא מכירה את הגבר טוב יותר משהוא מכיר את עצמו ושלא תעז להיכנס בין איש מאושר למשפחה שלו. על אף שהשיר עשוי נהדר, ביונסה מפספסת את אחד החוקים הראשונים בספר: אם הגבר שלך, ההוא שכרת איתך ברית, לא שמר אמונים – הוא האשם, לא האישה האחרת.
אם הצרימה הזאת לא מספיקה, יש גם את עניין הבגידה של בעלה בה ואת הזוגיות שלהם אחריה – סיפור שזכה להתייחסויות רבות של השניים. ביונסה כבר הוציאה אלבום שלם על הבגידה: לימונדה – שהיה חשוף יותר ולכן יותר מעורר הזדהות. אחריו בעלה, הראפר ג'יי־זי, הוציא אלבום משלו על אותה פרשייה, ובו הוא מתחרט קבל עם ועדה, ויחד הם מספרים לעולם איזו משפחה מצוינת הם. זה לא נגמר פה, כי אחר כך בא אלבום משותף שלהם: The Carters, שבו הם דגמנו זוגיות ומשפחה. חוץ מג'ולין, גם בבחירת השם של האלבום הזה ("קרטר" הוא שם משפחתו של ג'יי־זי, שבתעודת הזהות נקרא "שון קרטר") היא מזכירה לנו שהיא לא סתם "ביונסה" או "קווין בי". היא "גברת קרטר". אנחנו יודעים מה אומרים על מי שמרגישה צורך להזכיר לנו שוב ושוב שהיא גברת קרטר ממשפחת קרטר המאושרת.
אבל אלבום הוא לא רק פיסת תרבות לדבר עליה ולנתח אותה. הוא קודם כול מוזיקה, ואם לא נהנים מההאזנה למוזיקה – מה עשינו כאן. מבחינה קולית, ביונסה היא עדיין זמרת הפופ הפעילה הכי טובה שיש, גם כשהיא עוברת ז'אנר. הקול שלה מדהים, שיתופי הפעולה משמחים, ההפקה שלה מפוארת עד לפרט האחרון. זהו אלבום ארוך – 27 רצועות ו־79 דקות, וככזה לא כולו עשוי באותה רמה.
בסך הכול זה אלבום בסדר גמור, אפשר להעביר איתו נסיעה שלמה בשעות הערב ובהחלט ליהנות, כי הקול של ביונסה ערב, ההפקה מצוינת והשירים טובים. הבעיה היא שהאלבום מספר יותר מדי סיפורים ויש בו יותר מדי מעברים בין אנרגיה גבוהה ונמוכה והוא לא מצליח לשמור על קו קוהרנטי. לדוגמה, יש בו שירים שבהם ביונסה היא אשת משפחה – רעיה ואם – שתעשה הכול בשביל המשפחה שלה, ובשירים אחרים היא מלכה ואישה מושכת. אין סתירה מובנית בין הדברים וכולם יכולים להתקיים באותה דמות, אבל האופן שבו המעברים בין מצבי הרוח השונים מסודרים באלבום מקשה על האזנה רציפה מתחילתו ועד סופו.
אחרי שתצלחו את המסע שביונסה לוקחת אתכם אליו, תגיעו הביתה ותכבו את המוזיקה, כנראה על רוב השירים לא תחשבו יותר. כמה ש“קאובוי קרטר" הוא אחלה, זאת בדיוק הבעיה שלו. מביונסה אפשר לצפות ליותר.
