היה רגע בשבוע שעבר שהרגשתי שאני נחנק. זה היה לילה אחד כשנכנסתי ל"X" וגללתי את הפיד. אין לי חשבון פעיל ברשת החברתית הזו, כלומר אני לא מעלה בה תוכן, רק צורך דרכה חדשות ודעות ועדכונים ומאז המלחמה, אני נכנס יותר. זה לא חידוש שהרשת הזו, יותר מכל רשת חברתית אחרת, היא זירת תככים, מריבות, ויכוחים ורעל, אבל היה משהו בערב ההוא שבוע שעבר שפשוט גרם לי לסגור את האפליקציה בבעתה, להשליך ממני את המכשיר, למזוג לעצמי כוסית ערק ולצאת למרפסת לנשום אוויר נקי.
השעה הייתה כבר אחרי חצות. השמיים היו שחורים. מישהו בסמטה עבר עם אופניים חשמליים ורמקול JBLשהשמיע בווליום גבוה שיר יפה של ישי לוי. עקיבא ועלמה כבר ישנו שינה עמוקה במיטותיהם, שולי קראה ספר, ואני הרגשתי שהכול, אבל ממש הכול, גרוע ואבוד וחסר תוחלת. ביסודי אני לא טיפוס כזה, ביסודי אני בקשרים יחסית טובים עם האופטימיות, אבל בלילה ההוא לא הצלחתי למצוא שבב של תקווה. ניסיתי להרים עיניים לקב״ה ולשאול מה העניינים, אבל הרגשתי שהלסתות כבדות, והלב אטום, והמוחין היו מוחין דקטנות, ולא הצלחתי להוציא מילה. אז שתיתי את הערק בשלוק, ונפלתי לשינה.
ואז כדרכו של עולם, בא הבוקר. איזה פלא זה הבוקר. ישנם בקרים כאלה שאפשר ממש להרגיש איך כל יגונות הלילה, כל הדאגות, הכאבים והצער צבועים באור אחר. אור השמש. וכזה היה הבוקר שלי אחרי הלילה הנורא. תודה לא־ל. פתאום בבוקר הייתי משוכנע שאנחנו כפסע מימים שבהם חרדים וחילונים כבר אינם אויבים, ושקמה ברסלר יושבת לדרינק עם ינון מגל, וכל החטופים והחטופות שבים לביתם בריאים ושלמים בנפש ובגוף, וצה״ל משלים את מלאכת הקודש שלו ומשמיד כל זכר מחמאס ומתומכיו.
קובי הרצין את מבטו ואמר לי, לא לא, השנה, אנחנו החלטנו כמה אברכים פה בכולל שלא לצאת לבין הזמנים ולהישאר ללמוד ממש עד ערב פסח
ככה, עם האווירה המרוממת הזו יצאתי אל השוק לקנות לחם וגבינה וקצת ירקות, וליד מאפיית טלר פגשתי את קובי סטטמן שלמד איתי לפני שנים בישיבה וכיום הוא אברך משי רציני מאוד, יקר שביקרים, שלומד בכולל קטן בפאתי נחלאות. ודרשנו זה בשלומו של זה וקובי סיפר לי שאמא שלו מאוד אוהבת את הטור שלי אפילו שההורים שלו לא מנויים למקור ראשון אבל תרצה, אחות של אמא שלו, נשואה למזרוחניק אחד, והיא תולשת כל שבוע את העמוד של ׳סיפורים מהישיבה׳ ונותנת לאמא שלו שתקרא. ואני אמרתי לקובי שזו לא פעם ראשונה שאני שומע שהטור הזה להיט בקרב נשים מבוגרות למרות שהוא לרוב מספר על בחורי ישיבה צעירים ותוססים. וקובי צחק ואני צחקתי.
ואז נזכרתי שממש תכף, מעבר לפינה, מתחיל בין הזמנים של פסח שהוא זמן החופשה הארוך ביותר בעולם הישיבות ונמשך מראש חודש ניסן ועד ראש חודש אייר. ואמרתי לקובי, מה, אוטוטו בין הזמנים הא? מה התוכניות? וקובי הרצין את מבטו ואמר לי, לא לא, השנה, אנחנו החלטנו כמה אברכים פה בכולל שלא לצאת לבין הזמנים ולהישאר ללמוד ממש עד ערב פסח. אומנם במתכונת קצת יותר גמישה, כי בכל זאת צריכים גם לעזור בבית בניקיונות ולעשות קניות ולקחת את הילדים לאפיית מצות ולקנות איזו עניבה חדשה, אבל חוץ מזה, באופן כללי, אין בין הזמנים השנה אצלנו בכולל. ככה קובי אמר. במילים האלה. אין בין הזמנים השנה.
הוא המשיך לפרט, ואמר שכל אחד מהאברכים בכולל שלהם לקח על עצמו איזה לימוד מסוים ומיוחד לתקופה הזו של בין הזמנים, לימוד שיהיה מוקדש ספיישל להצלחת החיילים ולהשבת החטופים ולרפואת הפצועים ולעילוי נשמת החללים. ואני התרגשתי מאוד ממה שקובי סיפר, כי משום מה, בתוך כל הבליל הזה שיש עכשיו סביב לומדי התורה (וכאלה שמשתמשים בטייטל של לומדי תורה כעלה תאנה) המילים של קובי נשמעו טהורות, טהורות, טהורות ונקיות, נקיות־נקיות, ללא שמץ של התלהמות, ללא שמץ של לעומתיות, ללא שמץ של היתממות. בדיוק להפך. היה בהן לב והייתה בהן אמת. תסמכו עליי. אני יודע לזהות בשנייה מי מחרטט ומדבר מילים ריקות בעניינים האלה. וקובי הזה, הצנוע הזה, הצדיק הזה, אם הוא לא היה מספר לי על המיזם של הכולל הקטנטן שלו אף אחד בעולם לא היה שומע מזה.
את הסיפור שלו אני מספר גם כאן לא כדי להוכיח איזה צד ולא כי דעתי על גיוס חרדים השתנתה ולא כי מצב האומה טוב יותר. את הסיפור הזה אני מספר בעיקר בשביל שנזכור שהחיים עצמם לא קורים בפיד של "X", החיים עצמם קורים בבוקר בהיר אחד, באמצע רחוב אגריפס.
