בשנים האחרונות נתקלנו בכמה יוצרים נועזים שהחליטו להעלות על המסך סיפורים שבמשך שנים האדפטציה שלהם נחשבה לקשה או בלתי אפשרית. המפורסם שבהם הוא ככל הנראה "חולית", ספר המדע הבדיוני שבידי האמן של דני וינב הפך לצמד סרטים קלאסיים ומרהיבים שקטפו תשואות בכל מקום. אך לאחרונה הפוקוס עבר מהמסך הגדול לקטן, עם עלייתה לאוויר של "שוגון", המיני־סדרה שמביאה למסך את הרומן האפי ועב הכרס של ג'יימס קלאוויל. וכמו במקרה הקודם, גם הפעם מדובר ביצירת מופת.
שוגון מגוללת סיפור חצי בדיוני שמתרחש בשנת 1600; ספינת סחר הולנדית וצוותה המורעב מופיעים על חופי יפן, והניצולים, כולל הנווט האנגלי ג'ון בלאקתורן (כוסמו ג'רוויס), מיד נלקחים בשבי בידי סמוראים מקומיים המזוהים עם מצביא רב עוצמה – הלורד טורנגה. המצביא בעצמו כלוא במאבק כוח פוליטי מורכב ומסוכן עם ארבעה לורדים יפנים אחרים שיחד איתו מרכיבים מועצה מנהלת שהקיסר המנוח מינה לשלוט ביפן בשלום עד שבנו הצעיר יגיע לפרקו.
מנקודת הפתיחה הזו העלילה מזנקת קדימה עם שני נרטיבים מרכזיים: מחד סיפורו של בלאקתורן שהולך ומגלה את יפן על האנשים, התרבות, החברה והפוליטיקה שלה שכולם זרים לו לחלוטין, ומאידך סיפורו של טורנגה שמנסה לנווט את דרכו מחוץ למלכודת שטמנו לו הלורדים האחרים ולוודא שיפן לא תקרוס לתוך עצמה. כחלק מהנרטיבים האלו נחשפות אינספור עלילות משנה, בין השאר זו של טודה מריקו (אנה סוואי), אשת אצולה אינטליגנטית עם עבר טרגי שמשמשת מתורגמנית לבלאקתורן; קשיגי יבושיגה (טדנובו אסאנו), לורד זוטר שמנסה לשרוד בכל מחיר, ושל הנציגים הפורטוגלים של הכנסייה הקתולית שהתבססו ביפן במשך שנים ומנסים לחסל את בלאקתורן הפרוטסטנטי בכל מחיר.
לא בכדי כונתה שוגון "משחקי הכס ביפן". אומנם היא מתפרסת על פני עונה אחת בלבד ולכן היא לעולם לא תוכל להגיע לרמת ההשפעה התרבותית של סדרת הפנטזיה הפופולרית, אך ברמת ההפקה, העלילה, הדיאלוג, הדמויות – וכן, גם האלימות הקשה – בהחלט יש כאן מתחרה נאה. ניכר שכאשר היוצרים ניגשו לרומן משנת 1976, היה חשוב להם להקים אותו לתחייה בצורה הדרמטית והאדירה ביותר שיש: מצבאות ענק של סמוראים שמוצגים בתצלומי ויסטה מפוארים ועד להנפשה מרהיבה של אוסקה. על אף שחלקים מהסיפור בדויים, הצופה מרגיש שהוא נחשף להיסטוריה אפית, חיה ונושמת ונלחמת.
חלק מהתחושה המציאותית הזו קשורה ישירות לעובדה שהסדרה מנסה להיות כמה שיותר מדויקת היסטורית ומציגה את התרבות והחיים היפניים במלוא תפארתם המזעזעת. על רקע גינות שלוות ובתי עץ ונייר אלגנטיים, אנשים מתאבדים על ההפרות הקלות ביותר של כבוד או פקודות, ויריבים ואויבים מוצאים להורג לעיתים בצורות שונות ומשונות (כולל סצנה מזעזעת באמצע פרק הראשון שמומלץ בחום להעביר – אתם תדעו איזו). יותר מכול, האותנטיות נובעת ישירות מהעובדה שכל הדמויות היפניות באמת מדברות יפנית, כך שלמעשה רוב הסדרה משודרת בשפה זרה עבור הרוב המוחלט של העולם ומצריכה מעקב מקרוב אחר הכתוביות.
עוד לפני שהעלילה הסתיימה, כבר אפשר לקבוע ששוגון היא לא פחות מקלאסיקה. בעידן שבו בכל שבוע עולות עשר סדרות זולות לנטפליקס במטרה ללכוד את עיני הצופים רק לכמה פרקים ואז לשחרר אותם להמשיך בחייהם עם כאב בטן, באה FX (בבעלות דיסני) והשקיעה שנים של עבודה מוקפדת ומקצועית ביצירת סדרה שכל פרק שלה יכול לעמוד בפני עצמו כסרט שעולה על רוב מה שיוצא לאקרנים כיום. האקשן לא תמיד קל, העלילה לא תמיד פשוטה והדמויות טרגיות מאוד, אבל כל אלו מצטרפים כדי ליצור את הסדרה הטובה ביותר שיצאה, לפחות בשנה האחרונה. ועם בטן חזקה, כושר ריכוז והיכולת לשים את הטלפון בצד לכמה דקות, מי שיצפו יזכו לפנינה נדירה וראויה.
