שני תחקירים צבאיים הפכו למפורסמים השבוע. הראשון התבצע במסגרת פקודת הרמטכ"ל לקיים "תחקירים פנימיים" לבדיקת כישלון 7 באוקטובר. עופר חדד פרסם בערוץ 12 את תוצאות ההחלטה הזו: בפיקוד דרום, אחד האחראים לתחקיר הוא קצין המודיעין של הפיקוד, שהודח לאחרונה בשל רומן עם פקודה, והוא אחד האחראים לכשלי 7 באוקטובר. כלומר, מי שכשל מתחקר את עצמו.
דובר צה"ל, הוסיף חדד בטוויטר, מגן על המינוי בטענה שהקצין "רושם את עדותו האישית" ו"אינו מוביל את צוות התחקירים המודיעיני בפיקוד הדרום". אלא שבינתיים, לאור הפרסום, נסוגו בצה"ל מהמינוי ובישרו שהקמ"ן האמור לא יוביל את התחקיר. מכאן אנו למדים, שוב, שבצה"ל יורים תגובות שקריות על אוטומט. יתר על כן, למרות הדחתו מהתפקיד בעקבות הרומן, בצה"ל כבר מדברים עם הקצין על התפקיד הבא, כפי שפרסם עקיבא ביגמן. כי מי יותר מתאים לקידום בצה"ל ממפקד וקמ"ן שכשל גם מקצועית, גם מנהלית וגם ערכית, ואז עוד הסכים לתחקר את עצמו?
נשארו עוד שאלות גדולות וחשובות בסוגיה. למשל, מי בעצם אחראי למינוי המתחקרים? ושמא אותו ממנה קשור למינוי המקורי של הקצין בפיקוד דרום? ואולי הוא גם מי שמציע לו כעת תפקידים במערכת? במילים אחרות, האם מדובר בכשל שנוגע לא רק לתפקוד אותו קמ"ן אלא בבעיה מערכתית הרבה יותר גדולה, שמשמעותה, ותרשו לי לא לכבס מילים, שאותו קמ"ן בעצם משמש לכסת"ח של מפקדיו?
כנראה לא נקבל תשובות לאף אחת מהשאלות, ואם נקבל, הן לא תהיינה אמיתיות. המסקנה מהמקרה ברורה. במקרה דלף כאן סיפור שמעמיד את כל התחקיר הפנימי של הרצי הלוי באורו הנכון: ניסיון טיוח מערכתי, שמבוסס על חוסר שקיפות. העובדה ששאלות כל כך משמעותיות נשארות ללא מענה, מספיקה כדי להבין ששום תחקיר פנימי שמערכת הביטחון עורכת לעצמה לא יכול להיות אמין.
מכאן לתחקיר השני שהתוודענו לו השבוע, בנושא הירי שבוצע על שיירת הסיוע ההומניטרי של ארגון WKC בעזה, תקרית שנהרגו בה שבעה אזרחים זרים. התחקיר נעשה בזריזות מרשימה והוביל להדחה מיידית של ראש מטה הנח"ל ומפקד סיוע האש, לצד כמה נזיפות פיקודיות. התרעומת על ההחלטה הזו בצבא גדולה מאוד, ובצה"ל חוששים לפרסם את התחקיר ומותירים אותו סודי ונסתר מעיני הציבור.
איש לא ירה בשיירה בידיעה שמדובר בעובדי סיוע. לכל היותר מדובר בתקלה, ובמקרה הסביר יותר באירוע גבולי
מה מקור החשש? אפשר לנחש בנקל. הרי אין ספק שאיש לא ירה בשיירה בידיעה שמדובר בעובדי סיוע. מקבלי ההחלטה הם קצינים מנוסים, שנמצאים בלחימה חודשים רבים. לכל היותר מדובר בתקלה, ובמקרה הסביר יותר באירוע גבולי, כלומר, למקבלי ההחלטה היו סיבות לחשוד שהשיירה קשורה לפעילות טרור כלשהי. ייתכן שהיו יכולים לפעול אחרת, אבל ברור שלא כשלו עד כדי הדחה.
אבל בכירי המטכ"ל עושים מה שהם רוצים. האבסורד זועק לשמיים. מאז מתקפת הטרור חסרת התקדים והטבח הנורא בתולדות ישראל, לא התפרסם אף תחקיר ולא הודח אף קצין. אבל מותם הטרגי והלא מכוון של שבעה עובדי סיוע, שכנראה לוו לפחות בחמוש אחד, לצד תקלה אפשרית בתיאום עם צה"ל, הוביל להדחת קצינים בהולה.
זו לא הפעם הראשונה שהרצי הלוי משדר שמבחינתו לגיטימי להפקיר ולהעניש חיילים כדי לרצות את הקהילה הבינלאומית, השמאל, התקשורת או המפקדים האמיתיים בעיני המטכ"ל, קרי ממשלת ארה"ב. ההשלכות בשטח חמורות מאוד. להדחה הזו יש אפקט מצנן דרמטי ומיידי על הכוחות, שללא ספק פוגע במבצעיות. חלפו הימים של מפקדים כרפאל איתן, שהאמינו שתפקידם לגבות את החיילים והקצינים, וכאשר נעשות טעויות לקחת את האחריות על עצמם. בוודאי שלעולם לא היו מפקירים אותם כדי לרצות ביקורת חיצונית או דרישה אמריקנית.
האמת נחשפת בבית המשפט
אבל מכאן למעין תחקיר שלישי, שמוביל אותנו לדרג המדיני, שגם הוא עסוק בהולכת שולל ציבורית, הסתרה וקידום אינטרסים עצמיים. בעקבות עתירת גורמי שמאל קיצוני דן בשבוע שעבר בית המשפט העליון בסוגיית הסיוע ההומניטרי. נניח בצד את העובדה שכהרגלו בית המשפט פועל בחוסר סמכות והפקרות שלטונית, כדי לבחון את תגובת המדינה.
ובכן, צריך שממשלת ישראל תגיע לבית המשפט כדי שיתברר מה שהיא לא ששה לספר לציבור. ברצועת עזה ישנם שני מבצעי ענק: אחד צבאי, השני הומניטרי. הם מתקדמים במסלולים הפוכים; הפעילות הצבאית כרגע במינימום, הסיוע ההומניטרי במקסימום.
אין גבול ליצירתיות, לתעוזה, למקוריות ולהשקעה במבצע הסיוע המרהיב. "עשרות רבות של קא"לים [קציני אוכלוסייה] בכל רמות הפיקוד" משולבים במטות ובכוחות כדי לסייע לעזתים. כך גם במתפ"ש (מתאם פעולות הממשלה בשטחים) פועלים להרחבת הסיוע תוך עבודה מול כל הגורמים האפשריים, מהזירה הבינלאומית וארגוני הסיוע ועד "מאפיות ומרכולים" בעזה. לצורך העניין הוקמו מטות, והפוגות הומניטריות מוכרזות מדי יום.
הסיוע מגיע מהיבשה, מהאוויר ומהים. ביבשה – ממעבר ניצנה בגבול מצרים, בכרם־שלום יש מעבר למשאיות מירדן ומנמל אשדוד, ובצפון הרצועה פתחה ישראל עוד מעבר בגדר. מהים – ספינות שמגיעות מקפריסין, והאמריקנים בונים רציף נוסף שיתחיל לפעול בקרוב. ומהאוויר מצניחות מדינות שונות (בהן ארה"ב, ירדן, צרפת והאמירויות) סיוע רב.
עד 28 במרץ הכניסה ישראל 2,832 משאיות עם ציוד להקמת מחסות. נכנסו יותר מ־1,700 משאיות עם כמעט 20 אלף טונות ציוד רפואי, ובנוסף עוד 105 אמבולנסים. נכנסו למעלה מ־1,400 משאיות עם מים, וישראל משקמת כעת את צינורות המים משטחה. נכנסו גם כמעט 200 מכליות דלק. כל אלה מספרים קטנים לעומת המזון; נכנסו כמעט 12 אלף משאיות עם מזון, ובהם מעל 250 אלף טון; למעשה, הסיוע במזון היום גדול יותר מאשר לפני 7 באוקטובר. וקצב הסיוע גדל מדי שבוע.
הנה כי כן, ישראל משקיעה הון עצום של משאבים, כוח אדם וכסף בהטבת חיי תושבי הרצועה. תשובת המדינה לעתירת השמאל היא שבעצם הדיון מיותר; הממשלה עושה הכול כדי להגדיל למקסימום את הסיוע לעזתים. זהו המבצע העיקרי שמתנהל כרגע ברצועה, מפעל סיוע עצום לתושבים, ברובם הגדול תומכי חמאס. כשזה מוקד הפעילות הצבאית, מה הפלא שכעת משעבדים לטובתו גם תחקירים וענישה מבצעיים?
