הדפיקה של "סדר מוסר"

רבע לשבע הייתה נקודה בזמן, אבל מתוקה בטעמה.

כל יום בשש וארבעים בדיוק היה נוימן קם ממקומו, לובש את החליפה השחורה שלו, הולך בצעדים מדודים לארון הספרים שבקצה בית המדרש. מארון הספרים היה מוציא את ספרי המוסר: מסילת ישרים, אורחות צדיקים, שערי תשובה וחובות הלבבות. הוא היה מניחם בעדינות על הבימה שבמרכז בית המדרש, כמו שמניחים ספר תורה; כמו שמניחים תינוק בן יומו.

מהבימה הלך נוימן לתיבה של החזן. ברבע לשבע בדיוק דפק שלוש פעמים על התיבה. זה היה האות לסיום "סדר שני" ותחילת "סדר מוסר".

בית המדרש עמד מלכת. המולת הלימוד השתתקה. המתמידים הלמדנים ניסו לסיים עוד משפט בתוספות או ב"קצות", לחטוף עוד קצת לימוד. המוסרניקים מיהרו "לקחת ספר ביד" ולהתיישב בדיוק בזמן במקומם, כדי ללמוד מוסר כמו בקלם.

המולת הלימוד השתתקה, הוויכוחים נדמו. כבר לא נשמעה חברותא צועקת. קול אחר נשמע מבית המדרש. האולם כולו שינה פניו. כל הבחורים ישבו במקומותיהם, ובחלל התנגן זמזום נוגה, ניגון של תחינה שמשרה עצב. מוסר לומדים לבד, ללא חברותא. כל אחד עם עצמו, כל אחד לומד אחרת. יש הלומד בהתלהבות, "בהתפעלות" כלשון המשגיח. אחרים מבטאים בשפתיים, אומרים את לימודם בקול ובניגון. יש מכונסים בעצמם, ספק חולמים ספק מעיינים במקומם בעולם, עסוקים בחשבון נפש. ויש שכל ה"מוסר" הזה לא אומר להם דבר.

ובכניסה לבית המדרש יושב המשגיח, ר' גדליה אייזמן ומעיין בספר שלו. כמפקד בראש חייליו.

כמו אח גדול שנותן לי יד

לאורך שנות לימודיי בישיבת קול תורה עיינתי בספרים אחדים אבל החזקתי בספר אחד: "מסילת ישרים". לפעמים למדתי בו, לפעמים רק החזקתי בו. גם כשלמדתי "מסילת ישרים" לא למדתי את הספר, אלא דיברתי עם עצמי דרך מילותיו של הרמח"ל. לפעמים היה לי קשה עם התובענוּת של ה"מסילת ישרים" לדיוק ובחינה עצמית, לדקדקנות עד הסוף, ל"שלמות המעשים". התקשיתי עם הזהירות מכך שבכל רגע משהו מאיים עליך. יראה שאמורה ללוות אותך כל הזמן.

יש ובעיתות משבר, בזמנים של תהיות וקשיים, ה"מסילה" שימחה את הלב, נתנה טעם ומשמעות: "האדם לא נברא אלא להתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו", "והשלמות האמיתי הוא רק הדבקות בו יתברך… ואני קרבת אלוקים לי טוב". אינני יכול להצביע על שינוי מסוים שהספר חולל בי, אבל אינני יכול לתאר את עצמי בלעדיו. בין אם קיבלתי את הדרכותיו ובין אם לא, הוא תמיד הזכיר לי שאני יכול להשתנות ושהשינוי בידי; שאני יכול לגבוה עוד ועוד. לעיתים הרגשתי שאח גדול נותן לי יד ומלווה אותי בדרכים הנפתלות של חיי.

אם הייתי צייר, הייתי מקדיש למסילת ישרים ציור של סולם שראשו בשמיים, שלב מעל שלב. רגליו זהירוּת ונקיוּת, ואי־שם ברקיע קדושה וטהרה, ואני ילד קטן עומד ליד הסולם ונושא עיניי אל כחול השמיים.

אם הייתי מלחין הייתי משמיע את מקצב הנעליים הכבדות העולות במדרגות, והעולֶה בקצב מתון מאט את צעדיו ומגביר את נשימותיו. קשה היא העלייה, קשה מאוד.

כמה וכמה פרקים אני יודע בעל פה עד היום. ברגעים מסוימים הייתי משנן בעל פה כמתוך הספר. הוא היה המשל והוא היה המעורר. היום, כשאני מבקש להיפגש עם ימי נעוריי אני עושה זאת דרך מפגש עם ספרים מסוימים, וראשון לכולם מסילת ישרים. וכשהוא עולה בזיכרוני, הוא עולה עם הניגון המיוחד של סדר מוסר.

באותם ימים לא היה לי ספק כי המרחב השייך למסילת ישרים הוא בית המדרש. מי שלא טעם מה"מסילַס ישוֹרים" לא טעם טעם חיים אמיתיים של תורה. מחוץ לבית המדרש אין למסילת הישרים קיום.

האם נותרו עקבות מאותם סדרי מוסר? האם ה"מסילת ישרים" עדיין חי בתוכי? האם הצלחתי לקחת אותו איתי לדרך? האם בתחנות החיים השונות, במעברים בין העולמות, הוא נשאר איתי ועדיין מדבר אליי, או שבדרך נשרו ממנו כמה דפים?

היטלטל בין עולמות

לישיבת קול תורה הגעתי באמצע השנה. הכיתות היו מגובשות, ואני הייתי קצת אחר. אף אחד לא ניגש, אף אחד לא שאל, לא אותי וגם לא את האחרים, "איך אתה מרגיש? אתה מסתדר? טוב לך?". בודאי אף אחד לא שאל "מי אתה". כל כך רציתי שמישהו ישאל משהו שלא בלימוד. איש לא שאל שאלות כאלה, חוץ מאחד, שעיה דויטש. אף שהוא היה "שיעור" מעלי, שעיה שאל. הוא היה נראה ההיפוך הגמור שלי: עטור פאות עבות במיוחד, חבוש קסקט ולא מגבעת כרוב הבחורים, ומחייך. תמיד מחייך. כעבור כמה ימים ניגש אלי שעיה ושאל לשלומי. כך הזר הפך לחבר, חבר טוב וקרוב. ב"סדר מוסר" שעיה ישב בספסל לפניי, והיה לומד מוסר בהתלהבות ובדבקות.

ברבות השנים היטלטל שעיה בין עולמות. בנפשו היה פרפר. כאדם חופשי הוא נע בין מקומות וטעם מהצוף שבהם. גבולות צמצמו את נפשו הגדולה. אני נשארתי בישיבה. אמנם בישיבה אחרת, אבל עד היום הנני בראש ובראשונה "בחור ישיבה". שעיה הלך לדרך אחרת.

שנים רבות לאחר שנפרדו דרכינו נפגשנו שוב, הפעם במילואים. כיוון ששירתנו באותה יחידת מילואים היינו נפגשים תדיר. היה לנו סוג של קביעות. בערב הראשון של המילואים היינו נפגשים בשק"ם ומעלים זיכרונות שהעלינו במילואים הקודמים, בבחינת "סדר חזרה". בכל פעם שנפגשנו היה שעיה נוהג לומר את אותן מילים, חוזר על עצמו ממש כמו בתפילה, באותו ניגון ובאותו חיוך: "כל יום ברבע לשבע אני מסתכל על השעון ומחכה לדפיקה של סדר מוסר". ובהומור המיוחד לו היה מוסיף בסגנון של חקירה ישיבתית: "האם הדפיקה עושה סדר מוסר, או סדר מוסר הוא עצמו דפיקה?"

היה זה הומור רווי געגועים. שעיה התרחק מאוד מעולמה של הישיבה, ועדיין בנשמתו היה בתוכה, ב"סדר מוסר". שלמות אנושית הייתה טבועה ברמ"ח איבריו ושס"ה גידיו, מוסר ואהבת אדם באשר הוא. כך חי את חייו מלאי הטלטלות, עד שנרצח על ידי פועל שהעסיק ודאג לו לפני 31 שנים, בח' בניסן תשנ"ג, בחממות כפר־ים שבגוש קטיף. בהלווייתו אמרתי לעצמי: שעיה עדיין שומע את הניגון של סדר מוסר. יש קיום לסדר מוסר הרחק הרחק מבית המדרש. נדמה לי שאפילו ר' גדליה לא העלה על דעתו לאיזה מרחקים המוסר יכול להגיע, כמה משברים יעברו על אדם, ואילו גשרים מוסריות טהורה יכולה לבנות. העשה טוב של ה"מסילת ישרים" ושל ר' גדליה הגיע עד כפר־ים, בפרשנות חדשה שלא עלתה על דעת המחבר.

"ריינר, מה יהיה איתך?"

אני פותח את ה"מסילת ישרים" ומתבונן ב"מפתח הפרקים". זהירות ומפסידי הזהירות, זריזות, נקיות, פרישות, טהרה ועוד ועוד. אני נרתע לאחוריי מעוצמת התביעה לטוב ושלמות, נחלש מול ההר העצום, מול הדרישות הגדולות והיעדים הגבוהים, וזאת עוד לפני שמיינו אותם לפי חשיבות וקשיים. האם אני הקטן, שבקושי קם בבוקר, שבקושי נוצר את לשוני לרגע, יכול לעמוד בכל זה? תחושת המרחק ממלאת אותי כשאני מנסה להתקרב ל"מסילה". אולי גם זה פיתוי של היצר? אולי.

אם אינני יכול למסילה כולה, אז אני תייר. מסילת ישרים הוא עולם ומלואו. הוא הרים גבוהים ונשגבים, מרחבים עצומים מרהיבים ביופיים. מסילת ישרים הוא המצפן, הוא השביל המסמן לדרך העוברת בפסגות. ואני אדם קטן המטייל במסילת הישרים ומתפעל, פעם פה ופעם שם. פעם בביטוי הנפלא על הנקמה והנטירה, ופעם בתיקון הלב והמחשבה על ידי הטהרה. אני נזכר באמירה יפה של מוסרניק אחד, כופר אבל מוסרניק, יוסף חיים ברנר, כפי שסיפרה עליו רחל קטינקא:

היינו הולכים לטייל בדרך למוצא. אהבתי את הטיולים האלה. לפעמים היה פושט את מעילו, משתובב, רץ, זורק אבנים. פעם, כשהייתי מתלהבת מיפי ההרים, אמר לי באידיש, כמו תמיד: דו זעסט רחלע, דארט, אט דארט אויף די בערג, אט קייקלט זיך א קליין שווארץ פינטעלע, אמענטש, דאס איז מיר טייערער ווי אלע דיינע בערג – את רואה רחל, שם, רחוק מן ההרים, מתגלגלת לה נקודה קטנה שחורה, אדם, וזה יקר לי מכל ההרים שלך.

אם היו שואלים אותי: היש שעה שאתה רוצה לחזור אליה במנהרת הזמן? הייתי מתלבט. אולי אל השעה הזאת, אל חצי השעה של "סדר מוסר", אל הנקיות והתום של נער שעוסק ב"זריזות", ב"נקיות", ב"ביאור חובת האדם בעולמו" ובערגה לשלמות. היש יפה מזה? ודאי הייתי פוגש שם הרבה אנשים יפים, ובתוכם את שעיה זכרונו לברכה.

השנים עברו וה"מסילת ישרים" מעלה אבק בארון. ככל שהזמן חולף גוברים הגעגועים מחד, וגדלים התסכולים מאידך. פעם חשבנו איך להיות טובים, חשבנו איך להיות "שלמים". לאט לאט הפסקנו לחשוב איך נהיה טובים יותר. מעת לעת מציץ אליי הספר המונח בארון, לעיתים רחוקות אני פותח אותו לעיון שיש בו יותר נוסטלגיה מאשר "עבודת המידות". עדיין אני שומע את קולו המתוק מתחת לחלוני. ה"מסילת ישרים", כמו המשגיח, שואל אותי: "ריינר מה יהיה איתך? איפה אתה בעולם?" ואני משיב: "להתענג על ה'! להתענג על ה'!"