תשמעו סיפור, לפני כמה ימים הגעתי לירושלים, להרצות בפני חבורה מופלאה של יועצות חינוכיות שעבדו בחצי השנה האחרונה בבתי ספר של מפונים מעוטף עזה ומהצפון. כשנכנסתי לחדר, הקבוצה הייתה עדיין בשלב הנאומים, אז התיישבתי והקשבתי לגברת שדיברה, והסתכלתי על הנשים שישבו סביבי בחדר. חמישים נשים עם עיניים טובות ולב רחב. מהיום שבו המלחמה פרצה, הן מקדישות את כל זמנן עבור ילדים וילדות, נערים ונערות, שנמלטו מהתופת. אין דבר גדול מזה. וכשהגברת סיימה לדבר, היא הפעילה מין סרטון כזה מרגש ופשוט ומתוק, ובסרטון ראו תמונות של ילדים מחייכים, בכל מיני בתי ספר מאולתרים. ואני הסתכלתי על הילדים שבתמונות, וחשבתי על מה שהם עברו, וחשבתי על האהבה שהם קיבלו. ותכף ומיד התחלתי לבכות.
ובאותו היום ממש, ככה יצא, הגעתי לעוד הרצאה קטנה, לקבוצה של קצינים בכירים מחיל ההנדסה. כבר חצי שנה שהם נלחמים בעזה. ועכשיו יש להם הפוגה קצרה, כדי להתרענן, כדי לחלוק סיפורים ותובנות, כדי להיערך כמו שצריך למערכה הבאה. המפקד שלהם רכש לכולם עותקים מהספר החדש שלנו ואני הגעתי לדבר עליו קצת. וגם שם, גם בחדר הזה, הרגשתי שאני עומד מול אנשים ענקיים. גיבורי חיל. לוחמים אהובים נערצים, שנטשו את החיים שלהם לטובת מטרה גדולה יותר. וכמו היועצות שפגשתי, גם הלוחמים האלה, בשבעה באוקטובר, עזבו הכול ויצאו החוצה. להילחם. לסייע. לעזור. יש בארץ הזו כל כך הרבה אנשים טובים. זה לא ייאמן.
בלילה, מאוחר, כשחזרתי הביתה, חשבתי על זה שבזמן שהם שעטו קדימה, לקרבות, למפונים ולניצולים, בזמן הזה אני הייתי במקלט ביחד עם הילדים שלי והתקפלתי. בזמן שעשרות אלפי אנשים טובים עזבו את החיים שלהם כדי לעזור לאחיהם, היו אנשים אחרים, כמוני, שהתכווצו והשתבללו. שתי תנועות חברתיות ונפשיות התרחשו בשבעה באוקטובר. היו אנשים שנחלצו קדימה. והיו אנשים שהתקפלו פנימה. היו אנשים שגילו בעצמם עוצמות. והיו אנשים שגילו בעצמם חולשות ופחדים.
ואני, למען הסר ספק, שייך לחברעלעך המפוחדים. אני זוכר איך בשבועות הראשונים, כל החברים שלי התגייסו, ואם הם לא התגייסו, הם ירדו לדרום להתנדב, ואם לא לדרום, יש מפונים בשפיים, בוא ניסע לעזור להם! היו אנשים כאלה סביבי, אנשים שמצאו בעצמם כוחות נפש לפעול, לדהור קדימה, לעזור. יש אנשים כאלה. ויש אנשים כמוני. שהמלחמה קיפלה פנימה. יש אנשים שקרסו תחת דיווחי החדשות. יש אנשים שלא הצליחו לצאת מהבית. יש אנשים שלא הצליחו להתנדב, לתת, לתרום, יש אנשים, כמוני, שעד היום לא מסוגלים להתקרב לכיכר החטופים. יש אנשים שהתכווצו וקרסו תחת העומס והעצב והכאב והבושה. זה הסיפור שלי.
שתי תנועות חדות התרחשו במציאות הישראלית לפני חצי שנה ושבוע. אני מדמיין יד נפתחת לרווחה ויד מתכווצת לאגרוף. היו כאלה ששעטו החוצה והיו כאלה שהתכווצו פנימה. ובימים האחרונים, ככה אני מרגיש, בימים האחרונים התנועות האלה מתחלפות. הרבה אנשים שהתכווצו, מתחילים לאחרונה קצת להרפות. זה משהו שאני מרגיש סביבי. לא מעט ימים כבר חלפו. והאנשים ה"קיפודיים" מתחילים להשתחרר קצת. להתאוורר קצת. לחזור קצת לחיים.
ובאותו הזמן, באותו הזמן ממש, משהו באנשים ששעטו קדימה מתחיל להתכווץ. אני רואה את זה בעיניים של כל החברים שלי שחזרו ממילואים. הם "פספסו" את העצבות, ועכשיו היא נספגת בהם. פתאום גם הם מגדלים קוצים חדים של צער ותוגה. בימים האחרונים אני מקבל כמעט מדי יום הודעה מחבר שעובר איזה משבר. לא מעט ימים חלפו מאז שהם שעטו קדימה. רק עכשיו הם קולטים באמת מה קרה פה. רק עכשיו הם באמת מתחילים להתאבל.
וככה בתזמון כואב ועצוב, בשתי תנועות הפוכות, כל מי ששעט קדימה מתחיל להתכווץ, וכל מי שהתקפל לתוך עצמו מתחיל לאט לאט להשתחרר החוצה. זה משהו שאני מרגיש מאוד מאוד חזק בלב שלי. יש איזו אי הבנה ישראלית עמוקה. הקיפודים הופכים לאריות. האריות הופכים לקיפודים. האגרופים נרפים ומתכווצים בו בזמן.
התנועה הכפולה הזו, מזמנת אי הבנה עמוקה. בין חברים, בין בני משפחה, בין בני זוג. אנשים יתקשו להבין זה את זה בשבועות הקרובים. זה הניחוש שלי. והתנועה הכפולה הזאת מזמנת גם הרבה מאוד בדידות.
ואני מתפלל, אני מייחל, לקצת רכות. כל האריות ששאגו קדימה לפני חצי שנה צריכים עכשיו את הזמן שלהם להתקפד ולהתאבל. ואנחנו צריכים לתת להם את השקט הזה. את החיבוק הזה. את החמלה הרכה הזו. וכל הקיפודים, שסוף סוף, אחרי חודשים ארוכים, סוף סוף מצליחים לנשום קצת אוויר. לצאת רגע החוצה, לטבע. לשתות כוס קפה עם חברים. גם הקיפודים צריכים רכות עכשיו. הם צריכים את הזמן שלהם, ללמוד שוב ללכת, ללמוד שוב לחיות, בטבעיות ובשמחה.
יש לפעמים שאני מרגיש דברים והם לא עוברים טוב כשאני כותב אותם. הם לא עוברים טוב במילים בכלל. איך הגעתי לקיפודים ואריות חחחח, לא משנה, אני אכתוב שוב בפשטות, יש תנועה טקטונית עכשיו בישראל, אנשים עוברים דברים עמוקים. ועלינו לשים לב זה לזה. עלינו להרעיף זה על זה רכות. ככה אני מרגיש.
