בתחילת חודש מרץ נשא ג'ו ביידן את נאום מצב האומה השנתי בפני האומה האמריקאית. יועציו ואוהדיו שחררו אחריו אנחת רווחה – הנשיא היה ערני ונמרץ, דיבר באופן ברור ונחרץ, עקץ את מבקריו ובאופן כללי נראה כמו מועמד ראוי לקדנציה שנייה. גם רוב הפרשנים בישראל, בצדק, טענו כי בנאום הזה השתיק ביידן את מבקריו וכי כרגע אין סכנה מתוך המפלגה הדמוקרטית לגבי התמודדותו מול טראמפ בנובמבר הקרוב.
אלא שבניגוד לביקורת על מצבו המנטלי והפיזי, שאכן די נמוגה מאז תחילת מרץ, הביקורת על ביידן במפלגה הדמוקרטית בכל הנוגע לישראל מסרבת לגווע, ואף גוברת. בתחילת השבוע פורסם באתר המשפיע The Hill טור שקרא לדמוקרטים להחליף את ביידן במהלך הוועידה המפלגתית שתתקיים בחודש אוגוסט, האירוע שלמעשה מזניק את הישורת האחרונה של המירוץ לנשיאות. הכותב, יועץ פוליטי ותיק בשם דאגלס מקינון, מונה לכך כמה סיבות אך בראשן העובדה שביידן הפך "רדיואקטיבי" בקצה השמאלי של המפלגה. לפי תוצאות הפריימריז הדמוקרטיים, שממשיכים להתקיים במדינות השונות למרות שברור שביידן הוא המועמד, מקינון מסיק כי ישנו גרעין קשה של כעשרה אחוזים מהבוחרים הדמוקרטיים, בעיקר במדינות המתנדנדות שקובעות את תוצאות הבחירות, שלא ילכו לקלפי ביום פקודה בגלל המשך תמיכתו בישראל.
מהצד השני יש באותה מפלגה דמוקרטית בדיוק קולות הפוכים, שקוראים לממשל ביידן לתמוך יותר בישראל, ומביעים את אכזבתם מהאופן שבו וושינגטון מתייחסת לישראל, הן בכל הקשור למלחמה בעזה וביממות האחרונות על מה שהם רואים כקשירת ידי ממשלת ישראל אל מול התוקפנות האיראנית. באופן שלא מפתיע את מי שמעורה בפוליטיקה של המפלגה הדמוקרטית, רוב המצדדים בישראל במפלגה לא באים דווקא מקרב יהודים משפיעים התומכים בדמוקרטים, אלא מאנשים דוגמת הסנטור מפנסילבניה ג'ון פטרמן, חבר בית הנבחרים ריצ'י טורס ורבים אחרים.
המפלגה הדמוקרטית נבנתה והתעצבה בתקופת פוסט מלחמת העולם השנייה ועד ימינו כ"אוהל גדול" של המיעוטים בארה"ב. במסגרת האוהל הגדול הזה, שהוא חלק מהבינאריות של הפוליטיקה האמריקאית, באותה מפלגה ניתן למצוא מגמות ואנשים שדעותיהם בנושאים שונים ומגוונים הפוכות לפעמים לחלוטין. בשנים האחרונות הדבר בא לידי ביטוי ביתר-שאת בנושא ישראל, כשמצד אחד ישנו אגף שמאלי רדיקלי שמושפע מתיאוריות פרוגרסיביות שבהן שולט הנראטיב "החלש תמיד צודק". אגף זה, שהולך וצובר תאוצה ונכנס למיינסטרים ככל שקולות הצעירים משפיעים על הפוליטיקה הארצית יותר, מפנה עורף לישראל ותומך בפלסטינים. מהצד השני ישנו הממסד הקיים והשמרני במפלגה שתומך בישראל. הוא שייך ברובו לדור המבוגר יותר – אם כי יש בו גם צעירים רבים שממשיכים את הקו השמרני. המרחק בין שני הקטבים האלה במפלגה הוא זה שמנהל כרגע את ממשל ביידן, שמטרת העל שלו כרגע היא ניצחון בנובמבר מול טראמפ.
בדרך לשם ביידן יעשה הכל כדי מצד אחד להמשיך לתמוך בישראל, הן מבחינת אמונתו האישית והן מתוך הריאל-פוליטיק שמצביע על תמיכה עממית אמריקאית גורפת בישראל, תמיכה שנחוצה לביידן ביום הבחירות בקולות המתנדנדים, ומצד שני לנסות ולמנוע אסקלציה נוספת במזרח התיכון, בעיקר בין ישראל לאיראן, שתרחיק ממנו עוד את האגף השמאלי ולמעשה עשויה לשמוט ממנו ניצחון במדינות כמו מישיגן. הרבה כדורים יש באוויר, ביידן מנסה לשמור על כולם שלא יפלו. השאלה הגדולה היא כמה זמן עוד יצליח לעשות זאת. יש עוד קצת פחות משבעה חודשים לבחירות. זה הרבה זמן גם באמריקה, לא כל שכן במזרח התיכון.
