"נפש אחת" של הבמאי ג'יימס האוז מגולל סיפור אמיתי ומדהים שמתגלה במלואו רק בשנים האחרונות. ב־1938, בנקאי בריטי בשם ניקולס "ניקי" וינטון נחשף בעת ביקור בפראג למצבם הקשה של הפליטים ערב מלחמת העולם השנייה, ובמיוחד זה של הילדים היהודים שאף מדינה אינה מוכנה לקבלם. הוא מחליט להקדיש את עצמו להצלתם, אך כשהמלחמה מתקרבת הופך המבצע למרוץ מורט עצבים נגד הזמן. עלילת הסרט נעה לסירוגין בין אירועי המבצע בעבר לבין חייו של ניקי בהווה כשהוא מתמודד עם זיכרונותיו ומנסה למצוא ערוץ תקשורת שיפרסם את סיפורו. באמת קשה להאמין שעד כה לא שמענו על הסיפור הזה, אך כפי שמתברר, חלק מרכזי מהסיבה לכך טמון באופיו הצנוע של ניקי, המגולם בעבר על ידי ג'וני פלין ובהווה על ידי אנתוני הופקינס המדהים שמספק הופעה מפעימה ומרגשת.
ניכר כי האוז בחר לאמץ את הצניעות של גיבורו גם בבימוי הסרט שאינו ממהר לחשוף את קלפיו ופורס בפני הצופה את פרטי המבצע שבמרכזו באיטיות ובמתינות. למעשה, התסריט מנווט את דרכו כך שרק בשלישו האחרון אנו מבינים לראשונה את היקפו של מבצע ההצלה הכביר הזה ואת גדולתו של ניקי. התוצאה אומנם מהווה קתרזיס עוצמתי מאוד, אך גם מגיעה עם מחיר – כמעט לכל אורכו הסרט מתנהל בעצלתיים, כשאף אחד מקווי העלילה אינו מסעיר או מרגש מספיק. רק בשלב מתקדם מאוד של המבצע, כשהנאצים כבר סוגרים עליו, מצטרפים לדרמה אלמנטים של מתח וסכנה שכה הכרחיים להנעת סיפורי הצלה מהסוג הזה. ובכל זאת, המערכה האחרונה שמצמידה אותנו לנקודת מבטו של ניקי כאשר סיפורו רואה אור, היא זו שהרושם ממנה יישאר עמכם בתום הצפייה והיא, יחד עם משחקו הכה מרגש של הופקינס, הופכים את הסרט הזה לראוי לזמנכם.
"ציפור לבנה" הוא סרט שואה "לייט", המבוסס על רומן גרפי מאת הסופרת ר"ג פלאסיו והוא מעין "ספינאוף" של ספרה "פלא" והסרט המצליח שהופק לפיו. כמו ספר המקור, גם "ציפור לבנה" מיועד לכל המשפחה בדגש על מתבגרים, שיקל עליהם להזדהות עם הגיבורים בני גילם. נקודת המוצא היא דמותו של ג'וליאן, הנער הבריון שהתעלל באוגי גיבור "פלא" וסולק מבית הספר. בסיפור המסגרת של הסרט הוא זוכה לביקור מסבתו הצרפתייה שרה בלום (הלן מירן המרגשת גם כשהיא מסתפקת בתפקיד תומך לחימה) וכדי לעזור לו למצוא את דרכו היא מחליטה לגולל בפניו את עלילת הסרט המרכזית: כיצד שרדה את אימת הנאצים כנערה יהודייה בכפר הצרפתי שגדלה בו, בזכות טוב ליבם של בן כיתתה ומשפחתו שסיכנו את חייהם בזמן שהסתירו אותה במשך שנים באסם הצמוד לביתם.
יש לי בעיה עקרונית עם סרטי שואה שאינם מבוססים על סיפור אמיתי. ראשית, הרי לא חסרים סיפורי שורדים, אז מדוע לפברק אחד? ושנית, סיפורי השורדים לרוב מלאים אירועים ניסיים ממש, שרק העובדה כי התרחשו באמת מאפשרת לנו לקבל אותם כהווייתם המדהימה. סיפורה המתוסרט של שרה, אם כן, נחווה כמלאכותי מאוד; כולו אוסף קלישאות ז'אנר מוכרות שהורכבו לפי צרכי היוצרים. ואחרי כל זה יש להודות – הסרט דווקא עובד היטב, מותח, מרגש ומספק. האחראי העיקרי לכך הוא הבמאי מארק פורסטר, שכבר הוכיח בסרטים כמו "איש ושמו אוטו" ו"למצוא את ארץ לעולם לא" שהוא יודע את המלאכה כשמדובר בדרמות אנושיות נוטפות קיטש. גם הפעם הוא מנווט את הסרט ביעילות מרשימה דרך חומות הציניות של הצופים היישר אל בלוטות הדמע, אך נשקו הסודי הוא המסר החינוכי אודות חשיבותה של נדיבות הלב, שבזכות כנותו מצליח להתעלות מעל שלל המניפולציות שמקיפות אותו.
