שוב פיגוע רצחני ושוב שלל הקלישאות הקבועות על "ידו הארוכה של צה"ל" ובעיקר "נבוא חשבון עם המרצחים" ובלשונו המדויקת של ראש הממשלה נוכח הירצחו של בנימין אחימאיר הי"ד: "אני קורא לכל אזרחי ישראל לאפשר לכוחות הביטחון לעשות את עבודתם באין מפריע, כדי שנוכל לבוא חשבון עם הרוצחים המתועבים וסייעניהם במהרה".
אין לי מושג איך "באים חשבון" עם רוצח. איך בכלל מתחילים להתחשבן עם אדם שנטל חיים, שהמיט חורבן לא רק על הקורבן אלא על מעגלים רחבים מאוד של בני משפחה, חברים ומכרים. אין לי מושג איך "באים חשבון" עם כל רוצח וקל וחומר עם טרוריסט-רוצח. עם ערבי שהרג יהודי רק בגלל שהוא יהודי ומשום כך בעצם הרג כל יהודי שהוא. אדוני ראש הממשלה, איך למען השם תבוא אתו חשבון? האם תפיסתו, מעצרו וכליאתו נחשבים "לבוא חשבון"? אולי הריגתו? האם שווים חיי הקרבן והחיים שיכול היה לחיות ונחמסו ממנו לחייו של הרוצח, ועל כן בהריגת הרוצח נסגר איזה שהוא חשבון? וגם אם ייהרס ביתו, ככה "באים חשבון"? הוא נטל חיי חפים מפשע והרסנו לו מרפסת? אדוני ראש הממשלה, כלום יש משוואה כלשהי שאתה מכיר בין חיי נער חף מפשע לבין חיי טרוריסט נאלח?
מילים נבובות אלה והבטחות מטופשות על "לבוא חשבון" – יותר משיש להן משמעות כלשהי, הן נועדו לכסות על ערוות חוסר המעש.
כיוון שמילים ושפה מכוננות מציאות, הייתי אומר ש"לבוא חשבון" – מטבע לשון שמוטב היה כי יסולק כליל מהלקסיקון – מבקש בלא דעת לשתול תודעה כוזבת שבה מתקיים איזון בין המעשים הנפשעים שנעשים כנגד יהודים לבין פעולות הצבא כנגדם. משום כך היה ראוי לקבוע שעצם המחשבה של "לבוא חשבון" מבטאת זילות מוחלטת בחיי יהודים, אבל אין צורך לחשוד בפוליטיקאים כי הם מבינים את משמעות דבריהם וגם מתכוונים אליהם. נראה כי התכנים הגנריים שהם מטיחים מעת לעת באזרחים, נדלים כלאחר יד מבאר קלישאות המשמשת עתודה לשונית-תודעתית לנאומיהם.
ההיצמדות לתבניות לשון, למילים ריקות מתוכן, מילים שמוכתבות מראש וידועות משכבר, מעניקה סדר כלשהו ומשמעות במציאות עצמה – ודאי לדוברים וכנראה שגם לשומעים, למצער לרבים מהם. תינוקות מוצצים אצבע לשם כך, מעדיפים את הרקוב שבמוצצים או גוררים איתם איזו שמיכה שריחם הישן בלול בה, חפצים מוכרים שדווקא ריקבונם מעניק להם שלווה ולו זמנית. פוליטיקאים, מנגד, משתמשים בתרכובות של משפטים נבובים.
אבל טרור לא נוצח מעולם בדיבורים ולא בסגירת חשבונות מפוקפקת.
ובכן, גם אם כל משפחתו של הטרוריסט תגורש מידית לשטחי הרשות או לעזה, רעיון שמזמן היינו צריכים לבצע, גם אז לא נוכל לומר "שבאנו חשבון" עם המעשה הנפשע, שכן נדמה שלעולם לא נבוא חשבון עם טרוריסטים אלה ושכאלה.
נראה גם שחרב ה"לבוא חשבון" המונפת מעל ראשיהם של הרוצחים והרוצחים הפוטנציאליים לא ממש יעילה. מי שבא לרצוח יהודים, נראה שכבר הסכים למסור את נפשו למען מטרתו הנאלחת. גם הוא כבר למד מהניסיון שאם לא ייהרג במקום, הרי שימיו ספורים, שכן צה"ל כבר שנים רבות "בא חשבון" עם המפגעים. אף על פי כן, חדשות לבקרים קמים עוד ועוד מבני דודינו ומנסים ולעתים גם מצליחים לבצע את זממם המתועב.
גם במלחמה בעזה עם כל ההצלחות הנפלאות שבה, לא "סגרנו מעגל", שום מעגל, ובוודאי שלא באנו שום חשבון עם שום אדם. חובה מוסרית נעלה ובוודאי חובה ביטחונית הכרחית להשמיד, להרוג ולאבד כל מחבל ואף מחבל פוטנציאלי, אך גם זאת איננה "סגירת מעגל" ואין כאן אפילו תחילתו של חשבון ואין צריך לומר סגירתו.
"בואו גיאוגרפיה"
העיסוק ב"לבוא חשבון" גם מסיט את המבט מהשאלה החשובה ביותר אחרי פיגוע ושאלה זו איננה האם ייתפסו הטרוריסטים. למרבה השמחה התשובה לשאלה זו ועל פי ניסיוננו העצוב והעשיר היא קרוב לוודאי שכן. אך השאלה החשובה יותר היא לא מה יעשו כוחות הביטחון כדי לתפוס, אלא מה תעשה המדינה ומוטב מה היא עשתה עד כה על מנת ששוב לא יקרו אירועים שכאלה. העיסוק בציד מחבלים אינו תשובה לשאלה הקיומית הזו.
אם יש איזה הכרח למנהיגנו ממלמלי ההצהרות להשתמש בפועל "לבוא" ולאחריו לציין שם של אחד ממקצועות הלימוד בבית הספר היסודי, הייתי ממליץ במקום "לבוא חשבון", לנסות אולי "לבוא גיאוגרפיה".
"לבוא גיאוגרפיה" פירושו שעל כל פיגוע ועל כל ניסיון פיגוע, ממשלת ישראל תורה מידית על הרחבה של ההתיישבות היהודית. בעדיפות ראשונה הרחבה או הקמת ישוב חדש ממש באזור הפיגוע, אך כל מקום בשטח יהודה ושומרון כשר לכך.
יתרונו המוחלט של "לבוא גיאוגרפיה" הוא גם כי אינו מתיימר לומר שנסגר איזה שהוא חשבון עם הרוצחים הארורים, אבל קובע עובדות בשטח.
להבדיל מ"לבוא חשבון" שעד כה לא נשא פרי של ממש, "לבוא גיאוגרפיה" לא נוסה. על כל פנים לא נוסה באמת ובצורה שיטתית. הדעת נותנת שטרוריסט שידע שבעקבות מעשיו עוד עשרות ומאות משפחות יהודיות יבואו להתגורר ממש בסמוך למקום הפיגוע, יירתע ממעשיו.
אחרי שנבוא חשבון עם הרוצח הנוכחי ועם ההוא של השבוע שעבר ואם זה שיקום מחר, מחרתיים, עוד שבוע לעשות כמעשיהם, כדאי אולי לשקול ברצינות "לבוא גיאוגרפיה". טוב מאוד שניתנת רשות הדיבור לחבר פרבלום – כמאמר המשורר, אבל לצידו צריך להעניק את רשות הדיבור גם לחבר טרקטור.
במקום חורבן ערבי יבוא בניין יהודי. על כל פיגוע עוד גן ילדים, עוד מתנ"ס, עוד מגרש ספורט ועוד בית כנסת ובעיקר עוד שכונה, עוד קהילה שבונה חיים. גם אז לא ייסגר שום חשבון עם הטרור, אבל כך "באים גיאוגרפיה".
האם פעולות אלה תשאנה פרי לבסוף? כיוון שהן לא נוסו מעולם, ודאי לא בצורה רצינית, קשה לקבוע נחרצות. לי נדמה שכן, אך חלילה גם אם לא, לנסות חייבים. אם לא נצליח בכך תמיד נוכל לחזור ולבוא חשבון, אבל על הדרך נרוויח עוד כמה וכמה יישובים פורחים. גם זה משהו.
