המתקפה הישירה וחסרת התקדים של איראן על ישראל משמעותה הכרזת מלחמה, וכך מדינת ישראל צריכה להבין את האירוע. הייתה זו הפעם הראשונה מאז 1991 שמדינה זרה תוקפת את ישראל ישירות, והפעם המתקפה נעשתה במתכונת רחבת-היקף, שכמוה לא נראתה מאז מלחמת יום הכיפורים. ישראל היא המדינה הראשונה אי-פעם שהתמודדה (ואף בהצלחה אדירה) עם מתקפה כמותית ומגוונת שכללה כט"במים וטילי שיוט בפעימה אחת.
המתקפה האיראנית מעידה על שינוי מסוכן במדיניות הביטחון של הרפובליקה האסלאמית. מאז המהפכה האסלאמית ב-1979, איראן הקפידה לשמור על כללי-משחק ברורים וקווים אדומים מול ארצות-הברית וישראל, בשל חוסר הסימטריה הביטחונית בין הצדדים. המדיניות האיראנית התבססה על שליחת נציגים, חימושם, הדרכתם ותחזוקם ברחבי המזרח-התיכון, במטרה ליצור טבעת חנק סביב ישראל. מדיניות זו כוונה למטרות הרתעה, למקרה שישראל או ארצות-הברית יחליטו לתקוף את פרויקט הגרעין הצבאי שלה.
בשנים האחרונות העלתה איראן את רף התעוזה, במדרגות הסלמה שהלכו וגדלו. עדות לכך התקבלה בשנת 2019, בתקיפה איראנית נגד מתקני הנפט בסעודיה (שעליה איראן לא לקחה אחריות), ובתקיפה ישירה נגד בסיס חיל האוויר האמריקני בעין אל-אסד שבעיראק (2020), כתגובה על חיסולו של מפקד כח קדס של משמרות המהפכה, קאסם סולימאני. הייתה זו הפעם הראשונה שאיראן תקפה ישירות יעדים אמריקניים, אך היא כאמור עשתה זאת בתחומי המדינה השכנה. כעת איראן עולה שלב נוסף – לא רק שהיא תקפה יעדים ישראליים באופן ישיר, היא תקפה בשטח מדינת ישראל, בהיקף נרחב, במגוון יכולות, ואף לקחה על כך אחריות מלאה.
ניתן לומר שהמתקפה הנרחבת של איראן נחלה כישלון מהדהד, והסתיימה בהישג ישראלי מבצעי-הגנתי מרשים בקנה-מידה היסטורי. על-פי צה"ל, 99 אחוזים מהשיגורים של איראן נכשלו ויורטו עוד לפני שהגיעו למרחב האווירי של ישראל, כאשר נזק קל בלבד נגרם לבסיס נבטים (שפועל כרגיל). ההישג ההגנתי אינו נוגע רק לכמות היירוטים הרבה, אלא גם ובעיקר למגוון של אמצעי התקיפה (כטב"מים, טילי שיוט וטילים בליסטיים), מכמה זירות וזוויות במקביל (איראן, עיראק ותימן), זאת בנוסף על שיגורי רקטות מלבנון על-ידי חזבאללה (גם אם בחזית הלבנונית אין מדובר בעליית מדרגה).
הישג נוסף של ישראל נוגע לשיתוף-הפעולה הבין-לאומי והאזורי. ברית ההגנה האזורית בחסות ובהובלת פיקוד מרכז בצבא ארצות-הברית (CENTCOM) – שהוקם כתוצאה מהסכמי אברהם – פעל בתיאום מרשים ובאופן מדויק. שיתוף-הפעולה כלל בין-היתר שימוש במערכות מכ"מים ובמשגרי יירוט של ארצות-הברית, בריטניה, צרפת, ירדן ומדינות נוספות באזור. שיתוף-הפעולה הבין-לאומי והאזורי הוביל לכך שכל הכטב"מים וטילי השיוט יורטו כבר בדרכם לישראל, וכך גם מרבית הטילים הבליסטיים.
ברמה הדיפלומטית, ישראל חיזקה את הלגיטימציה הבין-לאומית שלה בכל הנוגע להתמודדות נגד הטרור העולמי, וקיבלה לגיטימציה בין-לאומית לתקוף ישירות באיראן (גם אם ארצות-הברית אינה מוכנה לקחת חלק פעיל בתקיפה), ובכך לפגוע משמעותית בתשתיות צבאיות של איראן, ואולי אף בתוכניתה הגרעינית.
המתקפה האיראנית מעידה על כישלון אסטרטגיית ההרתעה של ישראל – אסטרטגיה שמומשה בהצלחה בעשורים האחרונים. לישראל אסור להבליג על המתקפה האיראנית על אדמתה; עליה לנצל את ההזדמנות ולתקוף באופן נרחב באיראן כדי לשקם את הרתעתה, ולשדר לאזור ולעולם כולו מסר של עוצמה ותקיפות. היעדר תגובה ישראלית תעניק "חותמת" לשינוי המשוואה של איראן, תיתן אור ירוק לאיראנים לפעול באופן דומה בכל פעולה ישראלית עתידית (גם חשאית) נגדה, ותציג את ישראל כמדינה חלשה.
איראן חייבת לחוש את מרבית העוצמה הצבאית והביטחונית של ישראל, על-מנת שההרתעה הישראלית תוקרן עשרות שנים קדימה. מתקפה ישראלית כזו צריכה להתמקד במספר יעדים (גם אם מצומצם) של תוכנית הגרעין הצבאי של איראן, תוכנית הטילים הבליסטית, וכן בייצור הכטב"מים, טילי השיוט ותעשיית הנשק שלה. בנוסף, המתקפה הישראלית חייבת לכלול תקיפות לא רק בלב איראן, אלא גם נגד יעדים של החות'ים בתימן והמיליציות השיעיות בעיראק, משם בוצעו תקיפות נגד ישראל.
ניתן לנסות להפחית את החשש האמריקני ממלחמה אזורית באמצעות תיאום הדוק מול וושינגטון באשר ליעדי התקיפה הישראליים באיראן, שיהיו מקובלים הן על ממשל ביידן והן על ישראל.
שכנותיה ואויביה של ישראל בוחנים כעת היטב את התנהלות ישראל. מתקפה ישראלית כזו תעביר מסר מהדהד, מרתיע, עוצמתי וחד-משמעי לאיראן ולאזור כולו (במיוחד אחרי מתקפת השבעה באוקטובר), שלפיו כל מתקפה נגד ישראל משמעותה טעות קשה שמחירים גבוהים מאוד בצידה.
