הודעת הרמטכ"ל אתמול בבסיס נבטים ("שיגור של כל כך הרבה טילים ייענה בתגובה") מפזרת את הספק לגבי המהלך הישראלי בתגובה ל'מבול האיראני'. גם ראש הממשלה התייחס אתמול לאפשרות של תגובה 'חכמה'. ישראל החליטה, אם כן, לשחק במשחק האיראני ולהיכנס ל'קטטות רחוב', שוודאי יקבלו לגיטימציה פנים ישראלית רבה – אך סימני שאלה מהותיים עומדים מאחורי התבונה האסטרטגית שבמהלך.
איראן כבר מבהירה כי תגובה על התגובה תיענה בתגובה, ומבחינה זו השיגה את מבוקשה פוסט 14 באפריל – לסבך את ישראל בעוד מאמץ מלחמתי, שמתווסף לשאר זירות המלחמה שמלוות אותה במחצית השנה האחרונה, והופכות את המציאות המלחמתית הישראלית למציאות בסגנון אוקראינה: מלחמת התשה אין סופית, המפרקת אריח אחר אריח את עמודי התווך של עוצמתה הלאומית.
ההיערכות לתגובה מול איראן דוחה בינתיים את הפעולה הקרקעית ברפיח, שהייתה אמורה לסיים את המערכה העצימה ברצועת עזה. זאת דווקא אחרי שגם האמריקאים, שהסתייגו מפעולה כזו, עברו לתת לה לגיטימציה מוחלטת, לנוכח הנסיגה שחלה בשבוע האחרון בעמדת חמאס במשא ומתן על החזרת החטופים.
עמדת חמאס איננה מפתיעה. היא קשורה גם בהבנה שלה את הפוזיציה הבינלאומית והמדינית של ישראל, אבל מאז חיסול הבכירים האיראנים בסוריה היא קשורה בעיקר לעובדה כי איראן דילגה ישירות לתוך 'המבול הפלסטיני', ולמעשה הרחיבה את אדוות האירוע שהחל בשבעה באוקטובר וקשה לראות מתי יסתיים.
מלחמת ההתשה של מחנה 'אנשי הלבבות' האידיאולוגיים נגד ישראל, הפכה בעקבות אירועי ה-14 באפריל למתישה ויקרה עוד יותר, וכאמור היא מסתמנת כבעלת פוטנציאל להמשכיות שאינה משרתת את ישראל כלל ועיקר. אמנם יש גם הזדמנויות במצב הזה, ורבות מהן מדובררות על ידי גורמים ופרשנים שונים, אבל יש כאן גם 'אבל' גדול.
דרושה: פעולה בעלת תוכן מהותי
המימוש של ההזדמנויות (בעיקר מול וכלפי איראן) תלוי לא רק בקיומה של לגיטימציה למעשה או תגובה כאלה או אחרים. הדבר כרוך במפגש בין היכולת לסמן את התגובה הספציפית שמקפלת בתוכה ערך אמיתי, שיכלול את שינוי המציאות האסטרטגית הכוללת במזרח התיכון, לבין יכולות אמיתיות וקיימות של ישראל לממש את אותה פעולה.
זהו המפגש האולטימטיבי בין מוח – הגדרת התכלית על בסיס מצפן אסטרטגי, להבדיל מתגובה מבוססת רגש, לבין כוח – התקיימות יכולות ישראליות משמעותיות למימוש תגובה אסטרטגית, שמאפשרות לא רק את התגובה עצמה אלא גם את המשך המערכה שעלולה להתפתח בעקבות הפעולה הישראלית. תגובה בעלת ערך מהותי תהיה למשל השמדת אתרי הגרעין.
כרגע, הרושם הוא כי פניה של ישראל אינם לתגובה בעלת ערך אסטרטגי מובהק, כי אם ל'תגובה' על בסיס ההיגיון המוכר של מב"מ (המערכה בין המלחמות). הוא מוכר לנו מסוריה במשך לא מעט שנים, ועתה הוא יקבל "שדרוג" משמעותי.
לא בטוח כלל ועיקר כי השדרוג הזה פועל, במישור האסטרטגי, לטובתה של ישראל. אולי מוטב לה ולדרג המדיני המנווט את המערכה לעשות כמעשה יצחק שמיר, שבשנת 1991 בחר להימנע מהפעלת חיל האוויר נגד צדאם חוסין בעקבות ירי טילי הסקאד לישראל, בניגוד להלך הרוח הפנימי בישראל שדחף לתגובה מן המותן, בעבור הישג אסטרטגי שאִפשר לבעלות הברית את הניצחון על המנהיג העיראקי.
האם ישראל יכולה ללמוד משהו מהרגע ההיסטורי ההוא, ולמנף את 'המבול האיראני' של ה-14 באפריל לטובת מהלך אסטרטגי משמעותי מול איראן, נוסח נִטרול מתקני הגרעין של טהראן באמצעות פעולה ישראלית-מערבית מתואמת שתיעשה לאחר הכנה מתאימה וברגע הנכון, להבדיל מ'תגובה' בסגנון מב"מי? כנראה שלא נדע את התשובה לשאלה הזו, כי הרושם הוא שהפור כבר נפל.
