פרשת מצורע פותחת בתיאור תהליך טהרת המצורע, לאחר ש"נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת מִן הַצָּרוּעַ", ולאחר מכן באה פסקה העוסקת בצרעת הבית. בפסקה זו מפרט הכתוב תחילה את סימני הטומאה, ולאחר מכן את תהליך הטהרה במקרה שנרפא הנגע.
ניכר דמיון ברור – למעשה, זהות כמעט מוחלטת – בין טיהור המצורע וטיהור הבית. בשניהם לוקח הכוהן "שְׁתֵּי צִפֳּרִים וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב". ציפור אחת יש לשחוט אל "כְּלִי חֶרֶשׂ" שבו מים חיים. לאחר מכן יש לטבול את הציפור החיה, עץ הארז, שני התולעת והאזוב, במים שבהם דם הציפור השחוטה, להזות מהם על האדם המצורע או על הבית המנוגע שבע פעמים, ולשלח את הציפור החיה על פני השדה. תהליך זה מטהר את האדם ומחטא את הבית מטומאתם.
על רקע דמיון זה, בולט ההבדל שבין טיהור המצורע לטיהור הבית. בטיהור הבית, התהליך האמור הוא השלב היחידי הנדרש, אבל בטהרת המצורע זהו רק השלב הראשון. לאחר מכן יושב המצורע מחוץ לאוהלו שבעת ימים, וביום השמיני הוא צריך להביא קורבנות ושמן. מדמי הקורבן, ומהשמן שמוקרב לה', מזים על תנוך אוזנו הימנית, על בוהן ידו הימנית ועל בוהן רגלו הימנית. מה משמעותו של שלב זה, הנעדר בטהרת בית מנוגע?
כמו בימי המילואים
כדי לעמוד על משמעותו של שלב זה, עלינו לעיין בטקס דומה שנערך בשבעת ימי המילואים ביחס לכוהנים. גם שם הִזה משה מדם הקורבן, שהביאו אהרן ובניו, על תנוך אוזנם הימנית, על בוהן ידם הימנית ועל בוהן רגלם הימנית, וכן הִזה עליהם ועל בגדיהם משמן המשחה.
ימי המילואים הם הימים שבהם מכשירים את אהרן ובניו להיות כוהנים. ההזאה משמן המשחה מקדשת אותם, וההזאה מן הדם על אוזנם, ידם ורגלם מכשירה אותם לעבודה. האוזן מסמלת את השמיעה, והיד והרגל מייצגות את העשייה. ההזאה היא על הבוהן דווקא, כיוון שהבוהן היא אצבע הכרחית לביצוע פעולות. טקס זה מסמל את התחייבותם של אהרן ובניו להקדיש את שמיעתם ועשייתם לגבוה, והוא ביטוי לעלייתם בדרגת הקדושה, ממעמד ישראל למעמד של כוהנים.
המצורע, לאחר שנרפא מהצרעת ונטהר, עדיין צריך לעבור שלב שמסמל את השתלבותו מחדש במחנה ישראל. בשעת טומאתו, בעת שהיה חשוב כמת, הוא יצא ממחנה ישראל; הוא ירד כביכול בדרגה ואיבד את קדושת מחנה ישראל. עם חזרתו הוא צריך לשוב ולזכות בקדושה זו. תהליך זה של הבאת קורבנות, יחד עם הזאה מהדם והשמן על תנוך אוזנו ועל בוהן ידו ורגלו, מסמל את העלאתו בדרגה והחזרתו לקדושת מחנה ישראל. מובן שכל זה לא שייך בטהרת בית מנוגע.
הדם שממנו הזו על הכוהנים בימי המילואים, היה דם קורבן שלמים. הדם שממנו הזו על המצורע הוא דם קורבן האשם. שלמים קשורים למושג השמחה, האשם מורה על אשמה. לדעת רמב"ן (ויקרא ה, טו) האשמה קשורה למושג השממה, ובלשונו: "אשם מורה על דבר גדול אשר העושו יתחייב להיות שמם ואבד בו". קורבן האשם של המצורע מכפר על היותו שמם כל ימי היותו מחוץ למחנה, ובלשון רמב"ן שם:
וענין המצורע, בעבור שהמצורע חשוב כמת והנה הוא כבר שמם ואבד, ויקרא קרבנו הראשון אשם, שיגין עליו מן האשמה אשר הוא שמם בה.
לא סופי
הבדל נוסף בין צרעת האדם וצרעת הבית קשור ליחס שבין שלב הטומאה לשלב הטהרה. בית שנראה בו נגע, מסגירו הכוהן שבעת ימים. אם פשה הנגע, מוציאים את האבנים הטמאות אל מחוץ לעיר למקום טמא, ומחליפים אותן באבנים אחרות. אם הנגע חזר, הבית טמא באופן סופי, ויש לנתוץ אותו ולהוציא את אבניו, עציו ועפרו אל מחוץ לעיר. אין לבית תקנה, ומובן שלא יחזרו ויבנו בית מאבנים ועצים טמאים אלו, או מעפר זה. אם הנגע לא חזר, מטהרים את הבית באמצעות התהליך שתיארתי לעיל.
אדם מצורע שנקבעה טומאתו באופן מוחלט, צריך לצאת מחוץ למחנה כמו אבני הבית המנוגע, ולנהוג מנהגי אבלות, שכן המצורע חשוב כמת. אבל באדם מצב זה אינו סופי, וכאשר יירפא נגע הצרעת מן הצרוע, יתחיל תהליך טהרתו שתואר לעיל, על מנת שיוכל לחזור ולהימנות על מחנה ישראל.
הבדל זה בא לידי ביטוי גם במבנה הפסקאות. לכאורה ראוי היה שדיני הבית המנוגע יפוצלו לשתי פסקאות – פסקת הטומאה ופסקת הטהרה, כפי שהוא באדם. את פסקת הטומאה היה ראוי למקם לאחר צרעת הבגד. בכך היה מתקבל רצף של צרעת אדם, צרעת בגד וצרעת בית, כפי שהוא אכן בסיכום: "זֹאת הַתּוֹרָה לְכָל נֶגַע הַצָּרַעַת וְלַנָּתֶק: וּלְצָרַעַת הַבֶּגֶד וְלַבָּיִת". את פסקת טהרת הבית היה ראוי למקם לאחר טהרת המצורע. אלא שכאמור אי אפשר לפצל את פסקת הבית המצורע, כיוון שתוך כדי תהליך בדיקת הנגע הכוהן צריך להחליט האם הבית טמא או טהור. אם הבית טמא אין לו טהרה עולמית, ויש לנתוץ אותו ולהוציא את אבניו מחוץ לעיר.
הבדל זה, יחד עם ההבדל הקודם, מלמד אותנו עיקרון חשוב ביחס למעמדו של האדם. אף שהמצורע חשוב כמת ועליו לצאת מחוץ למחנה, ולנהוג אבלות כביכול על עצמו, מכל מקום יש לו תקווה. הנגע יכול להירפא, והאדם יכול להיטהר, לחזור למחנה, ולהתקדש מחדש בקדושת מחנה ישראל. הכרזה על אדם כמצורע והוצאתו מחוץ למחנה איננה מציינת בשום פנים את סוף דרכו. האדם מישראל יכול תמיד להתחדש.
