לעילוי נשמת בן קהילתנו האהוב, בנימין אחימאיר הי"ד, "טְהוֹר עֵינַיִם מֵרְאוֹת רָע". נרצח בידי בני עוולה ביום שישי שעבר
נס גדול ומופלא קרה לנו בראשית השבוע. זכינו ל"יִפֹּל מִצִּדְּךָ אֶלֶף וּרְבָבָה מִימִינֶךָ אֵלֶיךָ לֹא יִגָּשׁ", והלב מלא תודה. ועדיין, מאה ושלושים ושלושה מאחינו ואחיותינו חטופים ברצועת עזה. ועדיין כולנו עם הסלע הגדול, השחור והדוקר שיושב על הלב ועוצר את הנשימה. לפעמים הסלע הזה משתנה, פושט ולובש צורה, מתמקם קצת אחרת, אבל כבר מאתיים ימים הוא מונח על ליבנו בכל כובדו.
בהתחלה הייתה התמוטטות כללית. כאוס. אחר כך הלם מעורב בכעס, בחוסר היכולת להכיל את ההשפלה הנוראה. אחר כך החלה תחושת ההשתקמות וההתקוממות, נשבה בנו רוח עוז של מאות ואלפי גיבורים, שבמקום שאין אנשים אמרו הנני. חשנו כיצד המלחמה הזאת חוברת לכל המלחמות שידענו בעבר, יוצרת זיקה ברורה אל מרד החשמונאים, מקבלת את כוחה מימי השופטים והמלכים ומחזירה אותנו לתיבת התהודה ההיסטורית האדירה שהלכה ונשכחה מאיתנו.
עם התחושות הנזכרות נכנסו לוחמינו לעזה; איתן הדליקו את נרות החנוכה בחאן־יונס והכניעו את מרבית גדודי חמאס הרצחניים בלחימה הירואית. כל מי שראה ושמע את לוחמינו, את נשותיהם ואת משפחותיהם, לא יכול שלא להתמלא התפעלות מהם, מן המלאכים כבני אדם המסתובבים בינותינו.
הבטחנו לעצמנו, באותם ימי שיקום, שלא נחזור לאחור. אמרנו בתום מתבקש שלמדנו את הלקח, שלא נשוב לאותה מחלה אוטואימונית שאיימה לכלותנו בשנים האחרונות, עד בוקר שמחת תורה הנורא. אבל נדמה שהחודשים האחרונים מבלבלים יותר מאלו שקדמו להם. משהו מאותה לכידות, מאותה רוח שהיה בה הרבה כאב משותף אבל גם עוצמה מתפרצת, מתעמעם. וכמו בחוק טבע אכזר, אורבים לנו המריבות והקיטוב הפנימי שידענו אך לא מכבר.
אנחנו עדיין לא באותו גובה של גלי השנאה שידענו עד שמחת תורה, אבל אם לא נתעשת יש להניח שהם ישובו, ואז נתקשה לעמוד בפני כל האיומים מבחוץ. כי חברה שונאת, כפי שכותב פרופ' עירן הלפרין בספרו "אזהרת שוליים", "היא חברה מפוררת, חברה בתפקוד נמוך, חברה שאינה רוצה, אינה יודעת ואינה מסוגלת להתמודד עם האתגרים האמיתיים הניצבים לפניה. ולפיכך היא חברה שמתקשה להתמודד עם סכנות פנימיות וחיצוניות שמאיימות עליה".
משום כך אני מבקש לעצור לרגע, ולנסות להתבונן במבט־על על האירוע שאנחנו נתונים בתוכו.
חברותא או מיתותא
כשמתבוננים לעומק במערכות היחסים בתנ"ך, ניתן להבחין בשתי תופעות קשות השזורות בו לכל אורכו. האחת: הקב"ה מבקש את קרבתנו ללא הרף, ובלשונות ריצוי רבות הוא מבקש שנהיה לו לעם והוא יהיה לנו לאלוהים. אבל אנחנו איננו נענים לחיזור, מפנים עורף, מסרבים לידו המושטת. השנייה: שנאה פנימית בלתי נדלית. קריאה בספרי שופטים, שמואל ומלכים חושפת עד כמה רבים היו חללי החרב הפנימית באותם ימים. בתקופה אחרת האיבה הפנימית הזו הכריעה את היישוב היהודי בארץ והביאה לחורבנו של הבית השני. לא היה ניתן להמשיך לכונן מדינה ריבונית כאשר היהודים לא חדלו מלאכול איש את בשר רעהו.
גם בתוך החורבן המשיכה ללוות אותנו אותה נצחנות פנימית. לימוד התורה, שהלך והתעצם מאז היציאה לגלות, לא היה אלא מעשה של סובלימציה לאותה תכונה. במקום לריב ביחס למציאות הריאלית, קטטה שאת תוצאותיה הרעות חווינו על בשרנו, התווכחו לומדי התורה ביחס למציאות המופשטת ונטולת האדמה: "אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו, שעוסקין בתורה בשער אחד נעשים אויבים זה את זה, ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר 'את והב בסופה', אל תקרי 'בְּסוּפָה' אלא 'בְּסוֹפָהּ'" (קידושין ל, ע"ב).
לימוד התורה במודל היהודי החדשני ששמו "חברותא", הוא המצאה שרק יהודים יכולים לחשוב עליה: לוקחים את התכונה המאפיינת אותנו יותר מכול, ומנסים לעבוד איתה נכון; בוחנים כיצד לעשות את המסע מאויב לאוהב, בלי להגיע שוב לחרב איש באחיו. ההמצאה הזאת הצליחה. יהודים הפכו למודל של חשיבה עצמאית, יצירתית ומקורית. הם היו למוקד של איפכא מסתברא ביחס לכל סביבה שחיו בה.
אבל מגיע הרגע שבו אנחנו נדרשים לעבור מ"יבש" ל"רטוב", מתיאוריה למעשה. שבנו לארץ אחרי עשרות דורות של געגוע ותפילות "לשנה הבאה בירושלים". האם למדנו את הלקח? כיצד אנחנו יכולים לנהל מדינה ריבונית שמבוססת על אחווה ועל שותפות, שניזונה ממשא ומסורת הדורות אך יכולה להצמיח על גביהם את חידושה שלה? מדינה פורצת דרך שתהיה מוקד גלובלי של ראיית הנקודה האלוהית בכל נברא, של "ואהבת לרעך כמוך", בעולם שסובל מחוסר אמון והיעדר לכידות.
יש מי שמבקש להישאר על אותו מצע מנותק, וכשמבקשים ממנו את המינימום בשותפות הנדרשת וקוראים לו לעבור מ"יבש" ל"רטוב", הוא מאיים שיעזוב את הארץ ויחזור אל ה"יבש" הגלותי. מנגד, יש מי שמבקש לשוב לחטאי בית שני, ואם לא יקבל את כל תאוותו ינהג כאותם סיקריקים וישרוף את הממלכה. בתווך ניצב הרוב, זה שמסרב לשוב אל הדרך חסרת המוצא של השנאה. זהו רוב מניין ובניין של העם היהודי, המבקש להיצמד למילותיו של מנחם בגין, כאשר הביט לאחור על מסע חייו והפטיר בחדות: "אחרי מותי אני מקווה שאזכר מעל הכול כמי שמנע מלחמת אחים. זה חשוב בעיניי יותר מהפיקוד על המחתרת, מראשות הממשלה, מחוזה השלום ומחוק רמת הגולן״. זהו הרוב שרואה בחגי לובר ובאיריס חיים ודומיהם מובילי חיים ומכונני תקווה, ומתרחק ממפיצי הארס.
בלי ממשלות "מלא מלא"
הימים שלפתחנו, הימים שמפסח עד עצרת, הם ימים של זיכרון. זיכרון של החסד ששמו עם ישראל, ושל הכוח החידתי והבלתי חדל שבו, שצלח את כל מי שביקשו לכלותו. זיכרון הפלא שמעצם היותו של העם הזה, ודאי שבדורות הללו. "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת, כִּי יִפָּלֵא בְּעֵינֵי שְׁאֵרִית הָעָם הַזֶּה בַּיָּמִים הָהֵם – גַּם בְּעֵינַי יִפָּלֵא, נְאֻם ה' צְבָאוֹת".
בימים הללו אנחנו נדרשים לעצור ולשוב לסיפור המאקרו של העם הזה, זה שידע לקבור את מתנגדיו ורודפיו, ששב לארצו אחרי אלפי שנות פרעות ונדודים, שהביא לעולם לא רק את אמונת הייחוד ואת השבת אלא גם את התודעה בדבר תפקידו של האדם ואחריותו לעולם. משמעות זו נובעת מכך שאלוהים מאמין בנו, רוצה אותנו וגם כביכול זקוק לנו, ומבקש שאנחנו, דווקא אנחנו, המוּעָדים לכל כשל, ניתן לו כוח, בבחינת "תְּנוּ עֹז לֵאלֹהִים".
זה הזמן לבצע זום־אאוט ולשמוע את לחישת הדורות, להיזכר בתכלית של "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹש", ולהיות ראויים לכך. לשם כך נוצר ליל הסדר. הלילה שבו אנחנו מעבירים לדורות הבאים את סוד "הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַה' אֱלֹהֶיךָ" . הלילה שבו אנחנו מכניסים אותם לסיפור היהודי הנמשך שלנו, של הכאב ושל הנס, וגם של המאבק החיצוני האינסופי בנו, המתרחש דווקא בשל אור המוסר הנישא על שפתינו וליבנו, ושאנו מבקשים בכל דרך לבנות לו כלים ממשיים.
פסח מזכיר לנו שהמאורעות העוברים עלינו אינם נובעים מסכסוך טריטוריאלי, אלא הם חלק מרצף ארוך ונמשך של הקיום היהודי שלנו. "מַזְכִּירִין יְצִיאַת מִצְרַיִם בַּלֵּילוֹת"; דווקא בתקופות לילה, נעדרות בהירות ועמוסות ערפל, אנו שבים אל הכוח של יציאת מצרים, אל הידיעה שאלוהי ישראל רואה את עוני עמו, שומע את צעקתם ובא, בכל דור ודור, להוציאם ממצרים. היציאה ממצרים היא האמירה שבתוך השרירותיות שבטבע, בתוך הכאוס השורר בו – מבליח הרצון, מתגלה הקב"ה המעוניין בנו ומבקש אותנו. כאז כן עתה הוא חפץ יחד איתנו, במעשינו ובהשתדלותנו, לכונן פה עולם של חן, חסד ורחמים. כך, בתוך עולם החול הכלוא בעצמו יש אומה המבקשת לגלות את הַמעֵבר, את הנס, את השבת שבכל העולמות.
עמים קמים מתוך מחסור. המענה למחסור הוא בצמיחה וגידול, לאחר מכן בהתבססות, אז מגיע השפע, ואז, לרוב, הדהרה אל השפל, המתרחשת בתקופה השלישית לקיום האומה. פלאיותו של עם ישראל, טען ר' נחמן קרוכמל (שנחשב הראשון שהצביע על מעגליות זו), נעוצה בהתגברותו על רגעי השפל ההכרחיים הללו. בכך נצחיותו. תקופת השפל הגיעה אלינו בשנים האחרונות. לפיכך השנה, מעבר לליל הסדר שאנו מציינים כבר אלפי שנים, אנחנו נדרשים למשהו נוסף: אנחנו נדרשים לכרות ברית.
מימי נח וברית הקשת ומימי אברהם וברית בין הבתרים, נבחין כי כל מעבר היסטורי בתולדותינו דורש עצירה וכריתת ברית. כעולי בבל השבים לירושלים, נבדלים מבני הנכר וכורתים אמנה, גם אנו נדרשים לכך – לכרות אמנה. ראשית כול בינינו: אמנת שותפות בין כל פלגי הפלגים שהתפלגנו בהם זה מכבר. וגם ברית עם הארץ הזאת, שמיטב אחינו ואחיותינו מסרו עליה את נפשם, וברית עם אלוהי ישראל המבקש אותנו ללא לאות, ואנחנו, עם קשה עורף, מסרבים להכניס אותו פנימה אל הקורה בינינו.
בבסיס הברית יונחו שתי תּוֹשָׁבות. האחת – הסוד שנקרא "אהבת ישראל". אמנם איני יודע לבארו די הצורך, אך אני נזכר במילים שכתב גרשם שלום לחנה ארנדט, בעקבות דבריה שבהם האשימה את היהודים ששיתפו פעולה עם הנאצים, הקלה עם הצורר אייכמן בכך שהניחה לו להיחלץ מההגדרה של "רוע רדיקלי", וראתה במעשיו תוצאה תמימה יחסית של אי היכולת לחשוב בעצמו. "במסורת היהודית קיים מושג שקשה להגדירו ואף על פי כן הוא ממשי למדי – אהבת ישראל, שאיני מוצא שמץ ממנה אצלך, חנה יקרה" (דברים בגו, עמ' 92).
השנייה – ההבנה שאף צד בחברה הישראלית לא יכול להיות לבדו. בהקשר הזה אני שב לאחרונה למילותיו של אחד ממורי החסידות הגדולים:
ובפני עצמו אין לו שלמות – רק עם חברו… ותזכור איך שהייתם יחד נכללים… ולזה גם עתה לא תתפשט עצמך, [אלא] רק במחצה, כדי שיוכל גם חברך להתפשט עצמו (ר' יעקב ליינר מאיזביצה, בית יעקב, כי־תשא, יא-יב).
נתחייב שיותר לא תהיה כאן ממשלת "מלא מלא" – לא משמאל ולא מימין. אני אתפשט רק במחצה, כדי שגם אתה תוכל להתפשט במחצה. אני לא מבקש להכניע ולהכריע אותך, ולא אתה אותי. שנינו זקוקים זה לזה, לאיזון ולאתגר שהזולת מעניק לנו בעצם שונותו. אנחנו מבינים שכמו שהזכר זקוק לנקבה והנקבה לזכר, משום שהם תנועות הבסיס השוררות בהוויה, כך הימין זקוק לשמאל והשמאל לימין.
זמן להתעשת
עניינה של הברית הוא היכולת של האדם להתחייב ברגע מסוים בהווה על העתיד. לחשק את עצמו במודע. זהו אקט חד, נחרץ, בלתי מתפשר. לאמור: איני יודע מה יהיה בינינו בעתיד – אבל אני מתחייב כבר כעת שאעשה הכול שהוא יהיה משוקה מרגעי ההווה הללו. אין אהבה שאין בה אלמנט מרכזי של כריתת ברית. לכן החופה, כמו גם ברית המילה, הם פסגות הקיום שלנו. ברגעים אלה אנחנו כופים משהו על עצמנו, או על ילדנו. אלה הפסגות שלנו, משום שבהם אנחנו מתחייבים.
ימי ספירת העומר הקרובים הם הזמן לערוך מגה־אירוע של כריתת ברית, שבו נתחייב זה לזה שהיחד שלנו יקר לנו מהכול. באירוע הזה נכריז, לפני הכול בפני עצמנו, שאיננו מוכנים לוותר אחד על השני, שאיננו מוכנים יותר לשנוא. כאבותינו בימי מרדכי ואסתר שקיבלו מחדש את התורה ובכך הניחו את הסדן לתורה שבעל פה, אנחנו נדרשים עכשיו לקבל מחדש את התורה ולהניח בכך את הסדן לתורתו של משיח; לקבל מחדש האחד את חברו ולהאמין שהזולת מבקש את הטוב ביותר עבור שנינו, אף שדרכו שונה, ולא פעם הפוכה, מדרכי שלי.
ואם הדברים מתאפיינים בתמימות, הרי שניתן ללכת מראש על ברית רזה יותר. ברית של "לא תעשה", שבה רוב העם ונציגיו מתחייבים "מה לא עושים", מהן גבולות השיח והעשייה בימים סוערים, כדי שניתן יהיה לקיים את מדינת ישראל למרות השסע העמוק החורץ אותה. השלב הבא יהיה הברית על "העשה", על בסיס הזיקה החיובית שבינינו.
התקופה הזאת שמפסח ועד עצרת היא העיתוי להתעשתות, לתיקון חטא שנאת חינם של תלמידי רבי עקיבא, למעבר אישי ובעיקר קולקטיבי ממוחין דקטנות למוחין דגדלות. שהרי השסע הפנימי הממשיך לקרוע אותנו הוא אירוע של כלל הציבורים בישראל. אין מי שיכול לרחוץ בניקיון כפיו ולומר שאינו אשם במצב, וגם אין די בקמפיינים חביבים על אחדות. אחרי יותר מחצי שנה, זהו זמן של חזרה בתשובה, חרטה ותיקון קולקטיביים.
וכמו בזוגיות טובה, כל צד נדרש להפתיע, ליזום יוזמות אקטיביות ביחס לזולתו ולבחון כיצד הוא מחזק את תחושת השייכות, כי רק כך ייכון כאן אמון מחודש. הממשלה, כמי שהכוח בידה, תתחיל את הצעד ותצא מגדרה בעשיית צעדים מחברים, ממלכתיים, ותימנע מחקיקה מגזרית וממתן גיבוי למערכות בדלניות. וכמים הפנים לפנים, גם מתנגדי הממשלה יידרשו לאחריות, להוכחה שהם מסרבים לאלימות ולשריפת המועדון על יושביו, ושהם שותפי אמת במאמץ הלאומי הרחב לשיקום הגוף והנפש והאמון של כולנו.
האירוע הנורא שאנחנו בתוכו נכפה עלינו, אבל עכשיו זהו הזמן לראות כיצד אנחנו צומחים. כיצד נוכל להביט על התקופה הזאת בעוד דור ושניים, ולהבחין כיצד הימים הללו היו שלב נוסף בדרך הארוכה של גאולת ישראל.
