חג הפסח קרוי בפי חכמים "זמן חירותנו", מפני שבאותו עידן זכה עם ישראל לחירותו הראשונה, ומפני שמשם באה בשורת החירות לישראל ולעולם.
המילים הראשוניות של ההתגלות, שבהן הציג אלוהי ישראל את עצמו, הן: "אנכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". תעודת הזהות שלי, אומר בורא עולם, איננה היותי בורא או חכם, מצַווה או אינסוף. תעודת הזהות שלי היא המעשה המוסרי של שחרור עבדים, כלומר הענקת החירות. החירות היא אפוא נקודת הרֵאשית של תורת ישראל, ומבחינות עיקריות גם התכלית שלה.
כשהחלה המחאה נגד הרפורמה המשפטית לפני למעלה משנה, היא נשאה את דגל החירות. "דמוקרטיה" הייתה סיסמתה, תוך שהיא מכַוונת לגרסה הליברלית של הדמוקרטיה, אשר חירות היא הערך העליון שלה. הרפורמה, נטען, היא אנטי־ליברלית מפני שהיא תפגע להלכה ולמעשה בחירויות הפרט, ולפיכך היא מקדמת בפועל סוג של דיקטטורה. מנגד, תומכי הרפורמה יכלו להצדיק את עמדתם בכך שהרפורמה מקדמת את הטוב, את האושר או את היהדות גם אם תפגע בחירות, אולם גם הם טענו בשם החירות דווקא: אם תעבור הרפורמה, טענו, תהיה יותר דמוקרטיה, כלומר יותר חירות. נמצא אלה גם אלה מאמינים בחירות.
האומנם השימוש בערך החירות כדי להצדיק את הרפורמה הוא הונאה רטורית גרידא, מעין היפוך סמנטי שמתאר הפעלת כוח פוליטי לא דמוקרטי בתור חירות, כדי להשתמש בכוחו המפתה של המושג? גישה כזו היא נוחה אבל קלה מדי, ואני חושש שגם לא הגונה. כדי להבין את מי שחולק עלינו, אנו חייבים לתת אמון לא רק בכוונות שלו אלא גם בתפיסות שלו ובאופן האותנטי שבו הוא מתאר אותן. חלק הארי של הימין הלאומי והדתי מאמין באמת שהרפורמה היא הדרך לחירות.
כיצד זה ייתכן? לעיתים אנשים שונים משתמשים במונח אחד ונדמה להם שיש לו מובן אחד פשוט, ולא היא. כולנו אומרים חירות ורוצים חירות, אבל המטען שאנו טוענים במילה הזו שונה, לעיתים שונה מאוד.
מהי חירות?
תפיסה אחת אומרת שחירות היא מצב קיומי שבו האדם יכול לבחור מרצונו, באופן חופשי, ללא שום הפרעה, מבין מקסימום האפשרויות הזמינות לו, כיצד הוא רוצה לחיות, מי הוא רוצה להיות ומה הוא רוצה לעשות. בקצרה: אני מצוי במצב של חירות כשאני בוחר רק מה שאני רוצה. נכנה את העמדה הזו "חירות ליברלית", מפני שהחירות מוגדרת מינה ובה על ידי המעשה החירותי, הנעשה ברצון חופשי וללא הגבלה או כפייה מבחוץ.
תפיסה שנייה גורסת שחירות היא מצב שבו האדם יכול להביא לידי ביטוי שלם, ללא הפרעה, את ה"אני" שלו, את מיהותו. כלומר, כאשר הוא מצליח לחיות בנאמנות לאישיותו המקורית. חירות היא חיים שבהם המהות שלנו, הקולקטיבית או האישית, מי שאנחנו, מופיעה במלוא קומתה, כפי שהיא. בקצרה: אני חי חיי חירות כשאני פועל בהתאם למי ש"אני". נכנה את העמדה זו "חירות מהותנית".
חירות ליברלית תבוא לידי ביטוי ככל שיהיו לכל אדם יותר אפשרויות לבחור ויותר הזדמנויות לפעול ולהצליח. שאיפתה היא ששום אדם או חוק לא יפריעו לאדם לממש את רצונו ככל העולה על רוחו. מקור ההנעה של הרצון איננו חשוב. הוא יכול לנבוע משאיפה להגשמה עצמית, מפנטזיה, מהלך רוח תרבותי או משאיפה להצלחה, להתעשרות או לפרסום. החירות המלאה תושג ככל שאפילו מגבלות קשוחות של זהות וערכים תוסרנה. אני יכול גם לרצות להיות גם "לא אני", "לא המגדר שלי", "לא בן העם שלי". אם אני רוצה באופן חופשי לעולם אינני טועה, תהא בחירתי אשר תהא.
"החירות היא התקרבות לכל מה שחקוק בך", אמרה ימימה. חירות מהותנית תובעת דיוק והקשבה פנימית. אם בחרתי כי רציתי להתעשר או להתפרסם, וזה לא אני – זו אינה חירות אלא שעבוד מנטלי. חוק או הגבלה חיצונית, אם הם מסייעים למסע הביטוי של האני, אינם שוללים את החירות אלא תומכים בה. חירות מהותנית מתחילה מההבנה שהאני שלי איננו לוח ריק אלא מהות עשירה – בהיסטוריה של האומה, באמונות של הוריי, בתרבות שאני חי בה, בתכונות האופי ובאישיות הייחודית שלי. החירות היא השאיפה להביא את כל אלה לידי ביטוי וגילוי שלם. ריבוי הזדמנויות ואפשרויות לאו דווקא יוצר חופש, הוא אפילו עלול להפריע. רק הבחירה באפשרות האחת הנכונה, זו שהיא 'אני' – היא חירות.
החירות הליברלית תענה: מה שאני בוחר, זהו ה"אני". אין מהות ואין "אני" הקודמים לסך הבחירות החופשיות שלי. המעשים החופשיים הם המכוננים את ה"אני". החירות המהותנית תענה לנגדה: המהות קודמת לחירות, והיא יכולה לצאת מן הכוח אל הפועל על ידי החירות.
החירות המהותנית היא חירותה של הנשמה להתבטא, להיות. החירות הליברלית היא גם חירותו של היצר. גם כשהיצר חושק, שואף, יוצר – זו חירות.
סכנת השעבוד הפנימי
באופן כללי, בני הציונות הדתית מזדהים עם החירות המהותנית. בציבור החילוני המצב מורכב יותר. לחירות הליברלית יש מעמד מרכזי, אך רבים – בהשפעת היהדות, ערכי הציונות או זרמי ניו־אייג' – נעים על הרצף בין התפיסות. הציבור החרדי רואה בחירות הפוליטית הכרח בל יגונה, אך בדרך כלל אינו מאמין בה כערך אנושי, גם לא בחירות המהותנית. הטוב והאושר בעיניו הם שעבוד החירות לטוב, כלומר – לרצון האל.
לתפיסת החירות הליברלית, תפקידה של המדינה הוא לאפשר את חירותו של היחיד, ובתמצית: למנוע הגבלה של החירות, ולהגדיל למקסימום את השוויון באפשרויות הבחירה באמצעות הפוליטיקה, הטכנולוגיה, החוק. כך בדיוק תופס בית המשפט העליון את תפקידו. הדוגלים בחירות מהותנית סבורים שהמדינה עצמה היא אישיות בעלת אופי משלה, והיא גם התשתית לאישיות של היחיד. לכן, היותה של המדינה נאמנה לעצמה, כלומר יהודית, הוא תנאי לחירותה. הממשלה הנבחרת באמצעות הכנסת היא האורגן המייצג בפועל את אישיותה של האומה, ולכן עצמאותה היא תנאי לחירותה של המדינה.
הדוגלים בחירות הליברלית רואים בבית המשפט את מבצר החירות. הדוגלים בחירות מהותנית רואים בממשלה ובכנסת את מבצר החירות, ולכן הם ביקשו, באמצעות הרפורמה, להעביר את מוקד הכוח מבית המשפט לממשלה ולכנסת.
את המתח בין שתי הקרנות של הגדרת המדינה, יהודית ודמוקרטית, נוכל להבין על אותו ציר בדיוק. זה לא שה"דמוקרטית" מחייבת חירות וה"יהודית" שוללת אותה, אלא שחירותו של העם היהודי תתגשם רק בכך שמדינתו תביא לידי ביטוי את מהותה, כלומר את יהדותה. אם היא תהיה חיקוי של אמריקה הליברלית, או גרסה אחרת של אידיאולוגיה זרה, היא לא תהיה באמת חופשית אלא משועבדת.
חסרונה של תפיסת החירות הליברלית הוא שהיא יכולה להשאיר את האדם ללא זהות יציבה, ללא בית, ללא שום דבר מוצק לעמוד עליו. אנושיות שהיא אוסף של בחירות שאינן ניתנות לביקורת או לשיפוט עלולה להתפרק. חסרונה של החירות המהותנית הוא שבשם המהות היא נוטה להגביל את חופש הבחירה, שלא לצורך ושלא בצדק. היא עלולה לבלום יצירתיות, והיא עלולה גם להיות פטרנליסטית.
כמה פשוט היה אילו יכולנו להחזיק בשתי התפיסות בכל העוצמה. דא עקא, ככל שאנו מעדיפים את החירות הליברלית, מרחיבים את ריבוי ההזדמנויות ומסירים כל מגבלה מהרצון לרצות, כך גם עלולות הבחירות שלנו להיות רחוקות ממהותנו. וככל שאנו מחזקים את החירות המהותנית כך אנו נאלצים לצמצם את חופש הבחירה, להיות שיפוטיים, לתקן טעויות, להטיל מגבלות, כלומר – לפגוע בחירות הראשונה.
ללא חירות מהותנית לא נשרוד כבני אדם, שכן במסעה לשחרור מוחלט, החירות הליברלית מפרקת כל מוסד מגביל וכל מהות – לאומית, קהילתית, ערכית, אידיאליסטית, מגדרית. הפירוק הזה איננו מאפשר המשך קיום אנושי יציב לאורך זמן. אי אפשר כך להקים משפחות, לחנך לערכים, לבנות קהילות, להעמיד צאצאים, להילחם. קשה מאוד לקיים חיים אנושיים יציבים במרחב רעיוני שבו הכל נדיף, אין שום דבר מוצק ואין בסיס משותף, רק אינסוף בחירות אטומיסטיות שמתלכדות במקרה בלבד. אירופה ואמריקה הליברליות הולכות ונחלשות ומצטמקות מבחינה אנושית, ואם תמשכנה בדרך החירות הליברלית הרדיקלית, הן עלולות שלא לשרוד.
ודאי שלא נשרוד בדרך זו כמדינה יהודית במרחב המזרח־תיכוני. קיומנו כאן מבוסס אך ורק על מהותנו היהודית, שבשמה, בשם ספרה המכונן התנ"ך, ובשם ההיסטוריה שלה, באנו לכאן, תבענו את אדמתנו והקמנו מדינה. כמדינה מערבית שהיא מסגרת גרידא לחירויות של יחידים, אין לנו זכות קיום במרחב. העם היהודי שרד בגלותו רק משום שנלחם על החירות לחיות את מהותו היהודית. גם אחרי שבחרנו, בצדק, את המודל הדמוקרטי עבור המדינה, לא נוכל לאמץ את גרסתו הליברלית לבדה, מפני שבכך נכרות את הענף שעליו אנו יושבים.
בזכות הטעות
גישת החירות המהותנית מתאימה להתפתחות רוחנית ולטיפול נפשי, אבל יש תחומים שבהם היא מהווה מגבלה ולא כוח מניע. האמנות המודרנית לא הייתה מתפתחת בלי החירות היצרית, פורצת הגבולות, שאפשרה כל ניסוי פרוע ואוונגרדי ופתחה את השער בפני יצירתיות שלא נודעה קודם לכן. עולמות ההייטק והיזמות, קטרי הכלכלה הישראלית, מונעים על ידי חירות יצירתית שמוכנה לטעות ולהיכשל (רק 5 מתוך 100 סטארטאפים יצליחו), ושהמוטיבציות שלה מגוונות: תיקון עולם, התעשרות, בידור, קריירה, תחרות ופרסום, ולאו דווקא ביטוי של מהות או ערכיות. המנוע של הכלכלה הישראלית, הקפיטליסטית, איננו יהודי ואיננו מהותני. ביסודה עומדים התשוקה להצליח, לכבוש, להיות מקורי, לנצח בתחרות, ובאחת: היצר, לא פחות מהנשמה. בלי הכוח הזה, במדינה חסרת משאבים כשלנו לא הייתה לנו כלכלה מצליחה, וללא כלכלה לא יהיה לנו ביטחון.
אבל זו לא רק הכלכלה. ללא חירות ליברלית המנוטרלת אפילו מתביעתו של "האני היהודי" שלנו, נס קיבוץ הגלויות שלנו לא היה מתאפשר. פרדוקסלית, המדינה היהודית יכולה להיות בית לכל יהודי מרחבי העולם רק מפני שהיא מנטרלת לחלוטין את מהותה היהודית בגישתה אל היחיד. השונות הרדיקלית בינינו, כיהודים הבאים מכל רחבי העולם ותרבויותיו, ומביאים עימם כמעט כל אופציה ערכית ורוחנית – מאתאיזם קומוניסטי עד חרדיות אדוקה, מימין בורגני עד סוציאליזם קיבוצי, מפוסט־מודרניות אירופית ועד תרבות אתיופית מסורתית – יכולה להתקיים רק במרחב שבו חירותם של היחיד והקהילה הייחודית איננה מוגבלת, ומתקבלת ללא שיפוט של מהות כלשהי.
לסיכום: אין לנו זכות קיום בלי שחירותנו תהיה ביטוי של מהותנו, ואין לנו יכולת קיום בלי שהחירות שלנו תהיה ליברלית באמת. זוהי מהותו של מלכוד החירות של המדינה היהודית.
אז מה עושים? המודעות לכך שהחירות הליברלית היא תנאי לשרידותנו הכלכלית, הביטחונית והחברתית, ושהחירות המהותנית היא תנאי לשרידותנו ההיסטורית, הערכית והלאומית, מחייבת אותנו להבין שאנו זקוקים באופן עמוק לתפיסות של בני מחלוקתנו כדי לשרוד. האיום על הישרדותנו טמון בניסיון להכריע באופן חד־צדדי לטובת אחת הגישות הללו. שיח אמיתי בין המחנות, הקשבה לתפיסה של הצד השני ושיתוף פעולה בהנהגת המדינה, בחקיקה ובעיצוב שיטת המשטר ואורחות החיים, הכרחיים לא רק כדי שלא נילחם אלה באלה, אלא כדי שמהותית נוכל לשרוד ולפתור את המלכוד.
הימין הלאומי והדתי חייב לדעת שהמחנה הליברלי מגן עליו, ושהוא לא יכול בלעדיו. המחנה הליברלי חייב להבין מצידו שבלי המחנה הלאומי והדתי, המבקש חירות מהותנית ומנסה לבלום את האטומיזציה של החירות הליברלית ולהכיל אותה בתוך מסגרת יהודית ומהותית, אנחנו עלולים לאבד את זכות הקיום שלנו כמדינה יהודית.
הבשורה הרעה היא שלמלכוד הזה אין פתרון קסם. הבשורה הטובה היא שקיום מתח בריא בין שתי התפיסות, ומערכות איזונים הנוצרות בשיח ובשיתוף פעולה, יכולים להעמיד אותנו במקום שלם הרבה יותר ולהעשיר את מסורת החירות שלנו, זו שבאה לעולם ביציאת מצרים, זמן הלידה הלאומי שלנו.
