לאופיר, בת שירות בספרייה הלאומית, יש משימה: היא צריכה לגנוב ממרתפי הספרייה מגילה עתיקה, להגיע איתה (בתחבורה ציבורית כמובן) לחיפה, ולהחזיר אותה למקום בלי פגע. לקראת המסע היא מצטיידת במדי בת השירות הקבועים: חצאית ג׳ינס מטאטאת רצפה, חולצה וחולצת בסיס, ובנשק האישי: תיק עצום עם סמל העמותה. המטרה: להציל את העולם. איזו מטרה אחרת יכולה להיות לבת שירות?
אבל אופיר לא יודעת שהיא בחרה יום גרוע במיוחד למבצע שלה. באותו בוקר מת אשמדאי ה־13 בארמון שלו בליפתא, ובמהלך השבוע שיעבור עד שיוכתר אשמדאי חדש אין מלך לשדים, ואין מי שיאכוף את הסכמי השלום עם בני האדם. כל שד מעוניין להניח את ידיו (או את רגלי התרנגולת שלו) על המגילה שכתב שלמה המלך ומגבילה את כוחם של בני מינו. גם רודפים אנושיים יותר עומדים בדרכה של אופיר: המשטרה רוצה להחזיר למקומה את המגילה העתיקה ששווה עשרות מיליוני שקלים, ולתפוס את הילדה שהצליחה לגנוב אותה. גם שושלת בעלי השם שהציבה את ההגנות על המגילה לא ממש מרוצה מההתפתחויות. אבל כל אלה לא יכולים באמת לאיים על אופיר, שהרי היא מחזיקה בכוחות שהם לא יכולים לשער: רב לשלוח אליו שאלות בשו״ת סמס, קופסת טושים, הספר ״מכתבים לטליה״, וערימות של אידיאליזם בגובה לא סביר.
מנקודת הפתיחה הזאת מתחיל ״חרשתא״ (מארמית: מכשפה), ספר הביכורים של יהודית קגן, שפעילה כבר שנים בסצנת הפנטזיה היהודית, וזכתה בעבר בפרסים ובמועמדויות על סיפוריה הקצרים. ארוכה היא הדרך לחיפה, והקורא מלווה את אופיר בתחנות השונות של המסע המפוזר שלה: מסדום ועד צפת, דרך ערי שדים, שער התהום, והשירותים של מפגש הבקעה. יחד איתה הוא פוגש שדים עם כוונות טובות ופחות, את כוחותיה שהולכים ומתחזקים, ואת דניאל, חילוני ובן לשושלת בעלי שם שהתכוון לעצור אותה ומצא את עצמו בעל־ברית־אמביוולנטי סלאש בן־זוג־פוטנציאלי.
הספר נפתח בצניחה ישירה אל ההתרחשות, ומתחיל ברגע הגניבה של המגילה. לאורך העלילה, לצד ההסתבכויות השונות של אופיר בדרך, תמונת הרקע של הסיפור הולכת ומתבהרת. אט אט מתגלה סיבת המסע של אופיר, והמניע שלה לסכן את עצמה ואחרים בשליחות ״השאלת״ הספר המסוכנת. נחשפים המניעים של השדים שרוצים לגנוב את המגילה מהגנבת, וכללי העולם שיצרה קגן הולכים ומתבהרים גם הם. גם הקשר בין אופיר לדניאל הולך ומתפתח לאורך המסע. ארכיטיפ ה״מאויב לאוהב״ הוא עתיק ובכל זאת עובד כאן לדעתי, גם אם משאיר את עלילת הרומן בספר ילדותית מעט ביחס לשאר העלילה.
בין ילדה לאישה
כמו רבים מחבריו לז׳אנר הפנטזיה האורבנית, הספר קליל וכיפי, מספק אסקפיזם נעים ונראה שלא מתיימר להשמיע אמירה עקרונית מעמיקה. בתחושת האסקפיזם פוגמת אולי חוויית ההשתקפות של המצב האקטואלי בתוך העלילה. המחשבה על חֶברה שחיה את חייה לצידנו, רבים ממנה מושפעים מהתרבות שלנו ומשתלבים בינינו, אבל יכולה פתאום להפוך את עורה ולתקוף אותנו, מהדהדת בדיווחי החדשות וגם בדפי הספר. חברת השדים שמתארת קגן היא שוחרת שלום למדי בימי שגרה, אבל בתקופת מאבקי כוח, או תחת הנהגתו של השד הלא נכון, היא תוקפת אנשים ופוגעת באזרחים. קשה לי להאמין שהסופרת התכוונה להקבלה הזו, ואני לא יודעת אם בקריאה עתידית בספר היא עדיין תעלה, אבל בימים הללו היא הייתה נוכחת, לפחות אצלי.
הבחירה לכתוב על בת שירות היא נפלאה בעיניי. יש בספרות העברית כל כך הרבה כותרים על חיילים, וזה הראשון שנתקלתי בו שהגיבורה פוסעת דווקא בתחנות שעשיתי אני (ועוד מאות אלפי נשים). קגן הצליחה ללכוד היטב היבטים שונים של חוויית בת השירות: הלבוש האופייני, הצפיפות בדירות השירות, התיק הענק הקבוע והדברים שהוא תמיד מכיל. היא הניחה את האצבע באופן סאטירי על כמה מהסוגיות הבעייתיות במערכת: למשל ההשתייכות לשתי רכזות, מטעם מקום השירות ומטעם העמותה, שכל אחת מהן חושבת שבת השירות היא הבעיה של השנייה. או הבלגן במנגנון שבעקבותיו בת שירות יכולה להיעלם מעל פני האדמה לשבוע שלם ואיש לא יבחין.
ברובד העמוק יותר, הספר כולו סובב סביב המתח שמלווה את חייה של כל בת שירות: האם היא אישה צעירה במשימה חשובה, או ילדה חסרת מושג שלא יודעת כלום? האם היא מצילה את העולם, או שהיא פשוט מנוצלת? או במילותיה של קגן: ״'מי את שתצווי על רוח הצפון, בת אנש?׳ רוח הסוס צווחה לעברה. ׳אני בת השירות של הספריה הלאומית!׳, היא הכריזה בכל הדרת הכבוד שלה״.
לצד זאת, דווקא בגלל הבחירה בנושא שקרוב לליבי ושיש לי היכרות מעמיקה איתו, עלו לי הערות, קטנוניות אולי, בנוגע לאמינות. למשל, אופיר לא עושה שירות במקומות הנכונים. כבחורה אידיאליסטית מעצבנת שלהוטה לעשות שינוי והתאכזבה מכך שלא נבחרה להדרכה בסניף, היא אמורה להיות בת שירות שעובדת עם נוער בסיכון, קומונרית, או מדריכה באולפנה או במרכז להעמקת יהדות. במקום זאת היא עושה שנה ראשונה בבית אבות ושנה שנייה במוסד ממשלתי. הבחירות הללו נדרשות עלילתית, אבל מתנגשות עם אופייה של הדמות.
צרמה לי גם העובדה שלאורך כל הספר אופיר לא מדברת עם אף אחת מהחברות שלה. יש לזה תירוץ עלילתי קלוש שמופיע בהתחלה, ועדיין, בספר שלוכד את חוויית בת השירות באופן כל כך מדויק, לא הבנתי איפה החברות הצמודות שבגיל הזה לא עושים אף צעד בלי לדבר איתן.
נבל מעורר אמפתיה
דווקא החלק הלא ריאליסטי של הספר בנוי בצורה ריאליסטית מאוד. עולם הפנטזיה האורבנית שבנתה קגן מבוסס על המקורות היהודיים שנוגעים לעולם השדים וגם קצת לתחום הקבלה המעשית. בתוך הפריחה הנוכחית של הפנטזיה העברית, הבחירה לקשר את המרכיב העל־טבעי למקורות המסורתיים טובה בעיניי, ופותחת את העולם הזה בפני הקורא. עבודת המחקר המעמיקה שעשתה קגן (שלפי עדותה בחלק ה״תודות״ עבדה על הספר במשך כשבע שנים!) ניכרת בפרטים הקטנים. שמות השדים ורבים מתיאוריהם לקוחים ממקורות תלמודיים, השדים עצמם דוברי ארמית (קריצה חביבה לקוראים מעולם בית המדרש), והקמעות והיכולות של בעלי השם או אופיר המכשפה מבוססים על שמות קדושים ופסוקים.
העמדת העולם הפנטסטי על עולם המקורות היהודי עושה כבוד למסורות שהיא מתבססת עליהן. המסירה המסורתית מתבטאת גם בעלילה עצמה: דניאל לומד את סוד כוחם של בעלי השם מסבא שלו, ואופיר לומדת את כוחותיה מהסבתא שאימצה בשנת השירות שלה בבית האבות. אבל למרות ההתייחסות המסורתית, לא מדובר בספר שמיועד לדתיים בלבד או אפילו ליהודים בלבד. העלילה ממוקמת אולי בתוך עולם יהודי דתי, אבל היא אוניברסלית. ״חרשתא״ הוא סיפור על אישה צעירה במסע חניכה; סיפור על אישה שמגלה את כוחותיה, נבהלת מהם ולומדת לחיות איתם. זהו סיפור על גבר שגילה מחדש את החיבור למקורות שלו, ועל כוחם של ספרים ושל מילים להפוך את המציאות. ככזה, אפשר לקרוא אותו בכל מקום בעולם.
הדמות המסקרנת ביותר בעיניי היא דווקא הנבל הראשי, הורמיז. קגן יצרה נבל שקל להזדהות איתו, לפרקים יותר משֶקל להזדהות עם אלה שמנסים להציל את העולם מפניו. הורמיז הוא אחד מבניו הצעירים של אשמדאי הקודם, והוא מנסה לבסס את מועמדותו לתפקיד האשמדאי הבא. הוא נכה – אחת מכנפיו קוצצה בקרב עם בעל־שם, אכפת לו משדים זוטרים, הוא נרתע מההשפעה האנושית על עולם השדים, ושואף לכונן חברה שמחוברת למקורות שלה. כאנדרדוג שמתחיל מלמטה, דואג לאנשים שלו, נאמן לעצמו ומצליח להגיע לעמדת מפתח למרות נכותו, הוא דמות מעוררת אמפתיה. חוץ מהפרט הזניח ההוא – הוא שונא בני אדם וחושב שמטרת השדים היא להזיק להם ככל האפשר. הרגשתי שהמחברת הוסיפה בכוונה תחילה כמה קטעים של התאכזרות אקראית כלפי בני אנוש מצידו כדי לנער מעליו את רגשות האהבה של הקוראים, אבל אפילו זה לא ממש עבד עלי. במהלך המאבקים של אופיר מולו, לא לגמרי הצלחתי לשמוח בקטעים שבהם ידה הייתה על העליונה.
השפה של קגן היא שפת דיבור, שפה קלילה שקל לעקוב אחריה ושהופכת את הספר לסוחף ואת הקריאה בו לזורמת ונעימה. הסיפור מרתק והעלילה מלאת תהפוכות, ובה בעת אסופה ומוחזקת. הסופרת שומרת על עדינות רבה, גם בתיאורים בהקשר הזוגי וגם בתיאורי המאבק בין הצדדים השונים. למרות כל הנושאים שהוא עוסק בהם ושלל השדים ששורצים בו, הספר נטול מיניות וכמעט נטול אלימות. זו רגישות ראויה, שגם מנגישה את הספר לנוער. מנגד, לפרקים הרגשתי שהקלילות והרכות הללו הופכות את הספר לקצת נטול להט. אין בו תהומות ולא שיאים, גם בנקודות קיצון של העלילה, ואלה חסרו לי. לא התאהבתי בסיפור האהבה, לא נפלתי מהכיסא ברגעי המפלה.
למרות זאת, ״חרשתא״ הוא טקסט נהדר. עלילה מסקרנת ומהירה, שמציבה במרכזה דמות מקבוצת אוכלוסייה שלא זוכה להתייחסות ספרותית רבה. אל תטעו בו: הוא לא רק ספר מתנה לבנות שירות (גם אם לא יזיק שמשהו יחליף את ״מכתבים לטליה״ בתיק האגודה), אלא ספר מבוגרים כתוב היטב, שחובבי הפנטזיה יאמצו אל חיקם במהירות. סיימתי את הקריאה כשאני חשה רצון עז להזמין את אופיר לסעודת שבת. או לפחות להגיד לה שהכול בסדר והשנה הזאת תיגמר בשלום.
נעה פלד, "כי יגש הלילה אל חלונך"
חרשתא
יהודית קגן
שתים, 2024, 360 עמ׳
