1.לקראת הפסח נסענו לרב אליעזר מלמד, ללמוד על עמדתו בנוגע לבליעת טעם איסור בכלים בזמן הזה (בקצרה: הם לא בולעים). ידענו כבר שהעמדה מבוססת היטב בסוגיות ובמחקר המדעי, אבל הרב מגלה שהיא התחילה בעצם מסיפור: "כשהייתי ילד, אבא חתך לי תפוח לפרוסות. פעם עם סכין חלבית ופעם בשרית, פעם עם סכין שחתכה בצל חריף ופעם עם כזו שננעצה בבשר חם. ובכל פעם היה שואל: אתה מרגיש משהו שונה? יש איזשהו טעם? וגם בעצמו היה נוגס בחתיכה מן התפוח ואומר, מוטרד: 'אני לא מרגיש כלום'. וכך, כשגדלתי, ידעתי שאני צריך ללמוד את הנושא בעיניים חדשות". הרב ממשיך ומספר על הקשיים בסוגיות, ועל שיחות עם כימאים והיסטוריונים שהובילו אותו לגבש את עמדתו, ואני מסכם במרץ. אבל תוך כדי כך אני מהרהר ברב זלמן, אביו של הרב אליעזר, שלא היו לו הסברים ופתרונות, אבל זה לא ערער את הוודאות הפנימית שלו, ולכן לא היסס להשאיר את בנו עם שאלה. ועל איך שכהורים אנחנו כל הזמן נותנים לילדים תשובות; אבל לפעמים המתנה הכי גדולה היא דווקא כשאנחנו מעיזים להשאיר אותם עם שאלות.
ליל הסדר הוא זמן של שאלות. בשנים כתיקונן הן משמשות כדי לעורר עניין בילדים ובעצמנו, בשעה שאנחנו חותרים בעצם להגיע לתשובות. ודווקא בשנה הזאת, שהתחילה עם הרבה מאוד תשובות, עמדות ברורות ומוצקות שהתנפצו בתוך שעות של אימה, הייתי רוצה שנצליח להישאר בשאלות. לחזור אל הפסח הראשון ההוא לפני 3,000 שנה, של אימה וחשכה ואמונה גדולה.
- עודד הצליח לסדר אותי. גם הלילה התכוונתי להניח לו לישון, ולשמור ברצף גם את המשמרת שלו. אבל למוד ניסיון לילות קודמים הוא החליט להתחכם לי ולשים שעון מעורר. "מה העניין בעצם", הוא שואל, כשאני מוסר לו את מכשיר הקשר בפנים מאוכזבות, "גם אני יכול לשמור. אני בסדר". "אני יודע שאתה יכול לשמור", אני עונה, "רציתי לבדוק אם אני יכול עדיין לוותר".
יש סכנה גדולה, כשנתלשים מהבית אל השטח, לפתח תודעה אנוכית של הישרדות. לקפוץ את האגרוף על כל פיסת מזון או פריט ציוד; לאגור שעות שינה ויציאות עד להתפקע. לכן הנתינה והשיתוף במלחמה הם לא חסד, הם צורך. "כל דכפין ייתי וייכול" זאת ההצהרה הכי דרמטית בכל ההגדה של פסח. רגע אחרי שאנחנו מכירים בסיטואציה של העוני, אנחנו מתחייבים שהקושי לא יסגור אלא יפתח אותנו. שגם את לחם צערנו נחלוק עם אחרים. וזה הרגע שבו מוכרע אחת ולתמיד שגם אם השנה אנחנו "עבדי", לנצח נהיה בני חורין.
כשאני קם למחרת בבוקר אני רואה שעודד עדיין ער. מתברר שהוא נשאר לשמור גם את השמירה של גל.
- על הקו מפקחת של הייעוץ החינוכי בחמ"ד. היא מספרת על יום עיון שהיא מארגנת בנושא "צמיחה מתוך משבר". זה נשמע לי מעניין. באמת אשמח לשמוע איך צומחים מן המשבר. אבל אז היא מסבירה שאני אמור להרצות שם, ולספר איך במלחמה חוויתי צמיחה מתוך משבר. אני אומר לה שהיא מדברת עם האדם הלא נכון. לא חוויתי צמיחה במלחמה הזו, וככל שאני רואה, אנחנו עדיין עמוק בתוך משבר. אבל היא מבקשת שוב. ואני לא יודע לומר לא. אז אני מעביר בראש את אירועי החודשים האחרונים ומחפש בהם רגעי צמיחה. קטנים אפילו. ופתאום עוד ועוד רגעים עולים בי. החל מהמפגש הראשון במוצאי שמחת תורה, כשמראה החברים לצוות היה עוגן של תקווה בתוך הכאוס, ועד רגע הפרידה שבו הופתענו לגלות שאחרי כל האתגרים אנחנו עדיין כאן. עד שפתאום נדמה לי כאילו כל מה שעשינו משך כמה חודשים לא היה אלא צמיחה מתוך משבר.
ההגדה דורשת מאיתנו להתחיל בגנות ולסיים בשבח. היא לא אומרת היכן להתחיל והיכן לסיים. יש מי שמתחילים את הסיפור בשעבוד מצרים, יש שמתחילים במגורים של יעקב בבית לבן. ואולי ההגדה רוצה לומר שזה בכלל לא משנה – תתחילו היכן שתתחילו, בבריאת העולם מצידי, ותסיימו היכן שתסיימו, אולי אפילו בעתיד, לשנה הבאה בירושלים – רק שהסיפור שלכם יהיה סיפור שמתחיל בגנאי ומסתיים בשבח. שבכל הסיפורים שנספר הלילה תהדהד זעקתה של שרית זוסמן, על קברו של בן הי"ד בהר הרצל: לסיפור שלנו יהיה סוף טוב.
