האם ההגדה של פסח מגזימה בקביעתה שבכל דור עומדים עלינו לכלותנו? המקור הראשון מחוץ למקרא המזכיר את השם "ישראל" הוא אסטלת מרנפתח, מצבת זיכרון ענקית שהעמיד פרעה מרנפתח לתיעוד ניצחונותיו, בערך בשנת 1200 לפני הספירה. הארכיאולוגים שחשפו את הממצא הנדיר נדהמו לקרוא בו את המילים הבאות: "ישראל אבד, אין לו זרע". זה הדבר הראשון שנאמר על עם ישראל בתיעוד הבינלאומי.
הממצאים הבאים שמזכירים את המילה "ישראל" מתוארכים למאה התשיעית לפני הספירה: מונולית שנמצא בעיר התורכית כּוּרח, ובו כתב שלמנאסר מלך אשור שהביס את "אחאב הישראלי"; וכן מצבת מישע, שבה כתב מישע מלך מואב: "ישראל אָבוֹד אבד עולם". מתברר שפרעה מרנפתח לא הצליח להשמיד את זרע ישראל, אך מישע התיימר לחשוב שהוא יצליח במשימה הנוראה הזו.
בתל דן שבצפון נמצאה מצבת ניצחון נוספת, שהעמיד מלך ארם, ובה ההכרזה הבאה: "הרגתי את יהורם בן אחאב מלך ישראל והרגתי את אחזיהו בן יהורם מלך בית דוד. ואשים את עריהם חורבות ואהפוך את ארצם לשממה". כאשר נתגלתה הכתובת בשנת תשנ"ג (1993), היא התקבלה כסטירת לחי לאסכולה המחקרית שטענה שדוד המלך לא היה ולא נברא, ושהמקרא המציא את דמותו; הרי כתובת חוץ מקראית הזכירה כאן את "בית דוד". גם הכתובת הזו הכריזה, כקודמותיה, על חורבנו של עם ישראל. שברי הכתובת נמצאו ברצפת הכניסה לעיר. ייתכן שתושבי דן ניתצו אותה כאשר התאושש ישראל מתבוסתו, והשתמשו בה לריצוף שער העיר. בכל פעם שנכנסו ויצאו מעירם דרכו על הכתובת, שהצהירה בשחצנות על חורבנם.
כשאנו יושבים בליל הסדר, אוכלים מצות ומרורים, ומודים לבורא העולם על גאולתנו ועל פדות נפשנו, אנו יודעים שישראל לא אבד; שיש לו זרע; שבכל דור ודור הקדוש ברוך הוא מצילנו מידם
כשאנו יושבים בליל הסדר, אוכלים מצות ומרורים, ומודים לבורא העולם על גאולתנו ועל פדות נפשנו, אנו יודעים שישראל לא אבד; שיש לו זרע; שבכל דור ודור הקדוש ברוך הוא מצילנו מידם. בהקדמתו לסידורו כתב ר' יעקב עמדין שנס קיומה של האומה גדול מנס יציאת מצרים: יציאת מצרים הייתה פעם אחת, ועמידתנו כנגד העומדים עלינו לכלותנו היא בכל דור ודור.
יש שנים שבהן אני מרגיש צורך להצדיק את ההצהרה התקיפה שנאמרת בליל הסדר כנגד אויבי ישראל: "שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ וְעַל מַמְלָכוֹת אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לֹא קָרָאוּ. כִּי אָכַל אֶת יַעֲקֹב וְאֶת נָוֵהוּ הֵשַׁמּוּ". השנה אני לא מרגיש צורך להצדיק זאת. השנה גם התחדש לי פירוש חדש על הפסוקים הללו. הפרשנים שואלים מדוע הפסוק עובר מלשון יחיד ("אכל") ללשון רבים ("השמו"). מחכמי ישראל לא למדתי תשובה טובה לשאלה הזו, אך דווקא מאויבי ישראל למדתי הסבר לשינוי הדקדוקי הזה. לצוררינו יש שתי מטרות: כציבור הם חותרים למטרה האסטרטגית של השמדת ישראל – "את נווהו השמו", אך כיחידים הם רוצים גם להתעלל ביהודים פרטיים ולהרוג אותם – "כי אכל את יעקב".
בשמיני עצרת תכננו הצוררים להגיע עד תל־אביב וירושלים ולהשֵם אותן. מזימתם נכשלה גם בגלל גיבורי ישראל שהתייצבו בדרכם, וגם משום שכיחידים הם לא הצליחו לעמוד בפיתוי להתעכב בפסטיבל נובה כדי לטבוח ולאנוס יהודים ויהודיות. המחבלים עצרו לאכול את יעקב, ומשום כך לא הצליחו להחריב את נווהו.
בהלל אנו אומרים את הפסוקים: "כָּל גּוֹיִם סְבָבוּנִי… סַבּוּנִי כִדְבוֹרִים דֹּעֲכוּ כְּאֵשׁ קוֹצִים בְּשֵׁם ה' כִּי אֲמִילַם". מה פשר ההשוואה לדבורים? הגרי"ז מבריסק פירש שהדבורים מתות כאשר הן עוקצות אנשים, ואף על פי כן עוקצות הן. "וכך הם אויבי ישראל, שטובחים ביהודים אף שהם יודעים שיקבלו כתגמול מנה אחת אפיים. מרוב שנאתם לישראל ילכו מרצונם להיהרג, כדי שיוכלו לספק את רצונם להרוג את ישראל". ועליהם אמר הכתוב: "בשם ה' כי אמילם", כלומר: אכריתם, ומרה תהיה אחריתם.
בני אשכנז נוהגים לאכול בליל הסדר ביצים קשות. החת"ם סופר הסביר, שרוב המאכלים מתרככים ככל שמבשלים אותם, ורק הביצה, ככל שמבשלים אותה – היא מתקשחת. וכך עם ישראל: ככל שמענים אותו ועומדים עליו לכלותו – כך יותר מקשה את עורפו לנוכח אויביו. ובדומה למד הריטב"א ממה שנאמר בהמשך ההגדה על עם ישראל "כצמח השדה נתתיך": ככל שגוזמים את הצמח – כך הוא מוסיף וגדל יותר; וכך גם עם ישראל. "וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ". השנה עינו אותנו; ברצות ה', כן נרבה וכן נפרוץ.
motzash.navon@gmail.com
