יש איזה עניין עם ילדי זקונים, שכל שלב בחייהם הוא בעצם הפעם האחרונה. המוצץ האחרון, הטיטול האחרון, השמיכי האחרונה – גלי שלי ממשיכה להיאחז בשלושתם. בזמן שרוב חבריה לגן מתחילים כבר להיגמל, נדמה שהיא עדיין מתקשה להיפרד מהינקות. יש איזה עניין עם ילדי זקונים, שהם מסרבים לשחרר. אבל האם התלותיות מוחזקת רק על ידם?
לא מזמן החלטתי לקחת את גלי לבקר חברה שגרה בחוות בודדים. יש לה ילד בערך בגילה ורציתי שישחקו ביחד. אבל גלי לא נפתחה. מהרגע שהופעתי שם היא נצמדה לי לרגל וסירבה לשחרר. "את יודעת", אמרתי לחברה, "היא ככה כבר תקופה. כאילו מסרבת להתבגר. אפילו לסולם של המגלשה הגדולה בפארק שכל הילדים מטפסים עליו בזריזות היא לא מוכנה לעלות".
בתגובה אמרה לי החברה שזה האינטרס שלה לרצות להתבגר, ואני לא אמורה להחזיק עבורה את האינטרס הזה. "יש כאן תדר של תלותיות", הסבירה, "התדר הזה יוצר תנועה הדדית, מעין תמונת מראה שהיא משקפת לך. את מנסה לשלוט בה, להחזיק עבורה את האינטרס, והיא בתגובה משפיטה אותך".
"מה עושים עם זה?" שאלתי בתגובה, והחברה השיבה: "מפסיקים את התדר".
היא ביקשה שאעזור לה לדשן את העצים. צעדתי בעקבותיה בתוך שדות החווה כשגלי כמובן נשרכת אחריי. לפתע היא נעצרה במקום מסוים וביקשה שארים אותה. באתי להיענות לה, כאשר החברה לפתע שאלה, "למה את צריכה להרים אותה? היא יכולה ללכת לבד". ואני השבתי, "כי אני מרגישה שאם לא אגש אליה אהיה אמא מזניחה".
"אז פה את יכולה לזנוח את כל התדמיות האלה", הציעה החברה, "כל פעולה שהיא יכולה לבצע בעצמה ואת מבצעת במקומה משאירה אתכן בתוך הלופ של התלותיות. שחררי אותה ובואי נראה מה קורה".
גלי המשיכה לקרוא אליי שאבוא, ואני התעלמתי. הבכי שלה הלך והתגבר. היא נשכבה על השדה, בעטה ברגליה ובידיה, נזלת שקופה החלה לרדת לה מהאף והיא נראתה כל כך אומללה. "תזכרי את המראה הזה", אמרה לי החברה בזמן שמילאנו את הדלי בדשן נוזלי. "ככה נראית תלותיות. ככה גם את נראית כשאת במצב של נזקקות. מרוב שהיא תלויה בך היא לא יכולה לשים לב אפילו למרחב של החווה ולמה שהוא יכול לאפשר. בואי נמשיך עם ההשקיה, תני לה להבין שהתדר הזה לא משחק יותר. תגידי לה שאת פה ושהיא יכולה לבוא אלייך לבד".
במשך דקות ארוכות המשכנו לעבוד בזמן שגלי נאנקה מבכי. אחרי זמן שנראה כמו נצח היא נכנעה לבסוף והתחילה לצעוד אליי בעצמה. רק עשרה מטרים עמדו בינינו, וכמה דרמה הייתה סביבם. חיבקתי אותה חזק ואמרתי לה "כל הכבוד גלי, את רואה שאת יכולה לבד? יופי. עכשיו אמא הולכת קצת לנוח, ואת יכולה להתחיל לשחק".
נשכבתי באזור הזולה והתחלתי להתבונן במעשיה. מאותו רגע קרה דבר מופלא – במשך שש שעות גלי והילד של החברה העסיקו את עצמם במשחק. הם חקרו יחד את החווה, רדפו אחרי התרנגולות. מדי פעם היא באה לתת לי חיבוק ואז המשיכה במעשיה. זה היה כל כך מופלא שהתחלתי לדמוע מהתרגשות. לפתע הבחנתי בהם עולים על סולם שהיה שם בסביבה. בכלל לא שמתי לב לסולם הזה קודם. המרחב התמלא בהרמוניה של דיבורים ומשחק ובתחושה כל כך חזקה של נעימות. נדמה היה שאף אחד לא זקוק יותר לאחר, שכל אחד מוצא את המקום שלו.
ישבנו ואכלנו אגב התבוננות חטופה בשני הילדים. מעולם לא ראיתי אושר כזה. מעולם לא ראיתי חירות כזאת. "את יודעת", אמרתי לחברה, "קראתי לה גלי לא מלשון הגל שלי, אלא מלשון גילוי". "ובכן", השיבה החברה, "כשאת יורדת לה מהגל את מאפשרת לה בעצם להתגלות. והרי זו הייתה המשאלה האמיתית שלה – שמישהו ישחרר אותה מהתלותיות הזאת ויאפשר לה לגלות מה היא מסוגלת להיות".
כשהייתי קטנה, פסח היה עונת הגמילות. כל ילד שהגיע שעתו להתבגר, אמא שלי הייתה מורידה לו טיטול, לוקחת אותו למתחם שריפת החמץ, ויחד היו זורקים את מוצצי הגומי לתוך המדורה במעין טקס פרידה מהינקות.
האש בערה במתחם, ומרק עם ירקות מתוצרת החווה התבשל לו על הכיריים. אגב בהייה בלהבות נזכרתי במדורה הפרידה הזו שאמא ארגנה לנו כל פעם מחדש. איך בלילה המשכנו לינוק את האוויר ולמחרת התעוררנו כגיבורים, חוגגים את ניצחונה של החירות.
rachelm@makorrishon.co.il
