אורו של עולם
אביגיל זית
אין מי שלא ניצבת מדי בוקר מול השאלה הגורלית מה ללבוש היום. חוץ ממצב הרוח, כמות המשימות המתוכננות ורמת האהדה הכללית כלפי המציאות בשעה מוקדמת מדי של היום, קיים מרכיב נוסף חשוב שמשפיע על ההחלטה: מזג אוויר. וכיוון שכל הדרכים מובילות לירושלים ועין לציון צופיה, כלל לא משנה איזו שמש מחייכת אלי מהחלון, אלא איזה קור שולט כעת בבירה. לכן רגע לפני השלב החגיגי של בהייה ממושכת בארון הפתוח, אני שולפת את הטלפון ומתוכו מחייכת אליי האחת והיחידה "ירושמיים" הלוא היא האורים ותומים לענייני תחזית הביגוד בעיר הקודש. היא נותנת תמונה לא רק בנוגע לטמפרטורות, משקעים ועוצמת הרוח בקמ"ש אלא התייחסות מעשית לחיים: קור של מעיל, ז'קט קליל, טי־שרט וכו'. כל זה בשעה שבה היכולת לחשוב בעצמי עוד כלואה בין קורי השינה. חסד של אמת.
לא יודעת אם עוד עיר ואם בישראל זכתה באפליקציה דומה, אבל לפחות לטובת תושבי ירושלים וסביבותיה הייתי מצילה את ירושמיים מפני כל מרעין בישין. כל זה כמובן נכון לחצי השנה המכונה כאן חורף, שהיא לקט של גשם ושמש שלא ניתן להחליט מה ללבוש בו. בחצי השנה הניצבת בפתחנו יש רק חום וחום, כך שירושמיים מאבדת מכוחה – במקרה הטוב תוכלו לקבל דיווח על שקיעה יפה במיוחד, אם כי גם זה משהו.
שיחת אמת
יהונתן קליין
לפני שנכנסו לחיינו הטלפונים הניידים והסמארטפונים, כלומר בתקופת האבן, פרץ לשוק מכשיר מדהים עם יכולת בלתי רגילה – שיחה מזוהה. מין גוש פלסטיק עם מסך אפור קטן שהיה מתחבר לטלפון הביתי ואשכרה מראה את המספר שממנו מתקשרים אלינו – כן, פעם אנשים היו מתקשרים והיינו ממש מנהלים שיחה אמיתית בטלפון – ואולי אפילו היינו מזהים את המספר מהזיכרון ויודעים מי נמצא מהצד השני של הקו.
תקופת האבן חלפה ואיתה הצורך לזכור מספרי טלפון בעל פה, אבל לצערנו הצורך לנהל שיחה עדיין קיים פה ושם; יש שליחים, שירות לקוחות וכו', וכן גם כמה קרובי משפחה או סתם אנשים שלא שמעו על שלל אפשרויות הצ'אט הבלתי נגמרות. אז כדי שנוכל לדעת מתי צריך להסביר לשליח התורן לאן להגיע או לחדש את מנוי האינטרנט המוזל, לבין שיחת הספאם השביעית מהבוקר או סתם ההוא שלא מבין שאפשר לשלוח הודעה – המציאו את הטרוקולר: האפליקציה הגאונית שהיא המשך של אותו גוש פלסטיק רק מפותחת יותר, ופשוט אומרת לך מי מתקשר, כלומר – האם צריך לענות. איך בכלל אפשר לחיות בלי זה?
כל התמונה
גדעון דוקוב
הטלפון הסלולרי הוא פחות או יותר התגלמות הרוע בעולם. יש בו כלים שימושיים, יש בו הכרח ואולי גם נוחות, אבל לא זה עיקר השימוש שלנו. רוב הזמן הוא היצר הרע שיושב לנו בכיס עם אינסוף פיתויים לבזבוז דקות, שלא לומר שעות, ארוכות מהחיים שלנו. רשתות חברתיות, סרטונים מטופשים או כתבת קליקבייט עם מידע חסר תועלת.
עם יד על הלב, צריך להודות שברוב המקרים הבהייה במסך לא עושה לנו טוב. גלילה אינסופית בפיד או צפייה מתמשכת בקטעי וידיאו קצרים לא מותירים בנו תחושה של סיפוק ושלווה. להפך, רגע אחרי שנסגור את המסך, נצטער שלא עשינו את זה קודם.
ובכל זאת, אפליקציה אחת נותנת לי רגעים של נחת ושמחה: גוגל פוטוס. פעם ביום, ולפעמים יותר, היא מציעה לי לצפות בזיכרונות עבר – קולאז'ים של אשתי והילדים, אוסף תמונות מחופשות משפחתיות, מטיולים עם האנשים האהובים עליי. רגעים של דפדוף באלבום וירטואלי בעידן שבו אנחנו כבר כמעט לא מדפיסים תמונות. האפליקציה שמזכירה לי את מה שחשוב באמת, את הרגעים שבשבילם כל המאמץ ומרדף החיים היה שווה.
אקונה מטטה
שיראל דילר
קשה לתאר את המסע הנפשי שעובר אדם בחיפושו אחר חניה ברחובותיה הצרים של תל־אביב. מדובר בתהליך פסיכולוגי עמוק, שכולל מעבר מהיר בין תקווה קלושה להתמוטטות עצבים, תפילה נואשת הבוקעת ממעמקי הלב, זעם חסר מעצורים וסיום מפואר בשטחו של חניון נוצץ, שכרטיס האשראי נמסר ביציאה ממנו, בלב כנוע. בתוך קשת הרגשות הזו, כמעט תמיד חולפת המחשבה "איך עוד לא קם הגואל שהמציא אפליקציה שמוצאת חניות כחול לבן ומכוונת אותך לשם?". השאלה הזו קיבלה מענה ממש לאחרונה כאשר אדם בשם רועי יוטבת הגה את אפליקציית PUMBA. האפליקציה מבוססת על חיישנים שתל־אביבים טובי לב הסכימו להתקין סמוך לבתיהם, ובזכותם היא קולטת את החניות שמסתתרות בלב־ליבה של "העיר ללא חניה". ברגע שהנהג המותש מקליד את יעדו, או מזין את מיקומו הנוכחי, האפליקציה סורקת ומוצאת לרוב בין חמש לעשר חניות בסביבה. אחרי חודש אחד חינמי, מי שמסכים להניח את החיישן הקסום בביתו, יוכל להמשיך ליהנות מהשירות חינם אין כסף.
הווייז ואני
ישי אלמקייס
בסיוטיי הגרועים ביותר אני נזכר בנסיעות הבלתי נגמרות לחופשות בצפון, בעידן שלפני גילוי הווייז. את תחילת הנסיעה מהדרום הרחוק אנחנו עוד זוכרים, אבל איפשהו בקו יקנעם, אטלס הכבישים של ישראל בהוצאת "מפה" נשלף ממעמקי תא הכפפות. למזלנו אחי הבכור תמיד הצטיין בניווט (בניגוד גמור לכותב שורות אלה) ולכן הגענו ליעד, לא לפני השלב המביך שנקרא "פתח חלון ושאל מישהו".
היום למזלנו יש ווייז, שנועד לקצר את הזמן שנשרף על הכביש ושגם הפך אותי לתלותי כל כך וחסר עצמאות ברגעים של מחסור בסוללה, בעיות בקליטה הסלולרית וקריסה של ה־GPS (שלום תושבי חיפה). הוא אומנם גרם ליעילות שיא בכל הקשור להגעה מנקודה א' לנקודה ב' אך גם הביא לחוסר ספונטניות משוועת, רגזנות כשהמסלול הנבחר הוביל אותך היישר לפקק מסויט במחלף נשרים ולניוון בלתי נתפס של יכולות הניווט בקרב כל בני האנוש שאינם קציני צה"ל.
אבל עדיין, תגידו מה שתגידו. קחו לי את הרשתות החברתיות, המייל והספוטיפיי ואני אשרוד בלי בעיות (אולי עם קצת עוויתות בעין), אבל בלי ווייז, אני אובד דרכים ואובד עצות.
גונב רדיט
אלחנן שפייזר
הגלילה האינסופית הפכה לחלק מחיינו עוד בתקופה המוקדמת של פייסבוק, אבל בשנים האחרונות נראה שאיכשהו היא הפכה לנחלתם הבלעדית של טיקטוק, הרילז של אינסטגרם ודומיהן. בעצם, של כל הרשתות החברתיות שמציעות סרטונים קצרים. ובכן, תנו לי לספר לכם שהגלילה האינסופית חיה ובועטת גם ברמה הטקסטואלית. ושיאה המפואר איננו עוד בפייסבוק או אפילו בטוויטר או X או איך שאילון מאסק קורא לרשת הזו כיום, אלא ברדיט.
אומנם הרשת החברתית הזו לא פופולרית מאוד בישראל, אך דעו לכם שהיא אחד האתרים הגדולים ביותר בעולם וכבר שנים רבות היא מתווה את השיח ברשת בכלל. ראיתם מם מצחיק באינטסוש? כנראה הוא נולד ברדיט. פגשתם עובדה לא חשובה מעניינת בטוויטר? זה מרדיט. קראתם רשימה של עשרת הסרטים הכי מוצלחים לחובבי קפה? רדיט.
כמובן המחיר של כל זה הוא שגלילה ברדיט – שבשלב הזה מחויט כמובן לפי ההעדפות האישיות שלי – היא חוויה הרבה יותר מדי כיפית. אומנם היא קצת נפגמה מאז שסגרו אפליקציות אלטרנטיביות וחייבו את כולם להשתמש ברשמית הגרועה, ובכל זאת – אני לא יכול לעצור. ותכלס, גם לא רוצה.
לתגובות, המלצות, משחקים (ומתכונים לעוגיות קוקוס) שלחו לנו ל–X ל: ERspeiser או לדוא"ל: digital.makor@gmail.com
