כבר צפיתם בסדרת הדוקו־דרמה החדשה על משה רבנו? לפי נתונים שפרסמה נטפליקס, אם עניתם בשלילה אתם כנראה משקרים. וברצינות, מאז שפורסמה הסדרה הקצרה היא מיד זינקה למקום הראשון בנתוני הצפייה בסדרות בכל העולם ועוררה שיח ער – שאת רובו הגדול אפשר לזקק לגרסה כלשהי של המילים "וואו, איזה פח אשפה".תראו, אין באמת דרך אחרת להגיד את זה. "התורה כולה: סיפורו של משה" היא ניסיון זול, שטוח, מעפן, דפוק ובאופן כללי לא מאוד מוצלח לספר את סיפורה של הדמות התנ"כית המוכרת ביותר, לקהל מודרני שכולל אתאיסטים, אגנוסטיים, נוצרים, מוסלמים, יהודים, אחים, לוחמים, וכן הלאה. בהתאם לעובדה הזו, הסיפור מרודד לגרסתו הבלתי פוגענית והשטוחה ביותר, כזו שכולם יוכלו לחיות איתה בשלום בלי לכעוס יותר מדי.כחלק מהמאמץ הזה, היוצרים (שאינם יהודים – הסדרה בהפקה טורקית) יצאו לראיין מומחים ואנשי דת משלוש הדתות המונותאיסטיות ושזרו יחד את הראיונות איתם כדי לנסות לייצר נרטיב קוהרנטי של חיי הנביא שקדוש לכולם. אך הניסיון לצאת בסדר עם כל הדתות פירושו שהמסרים שמובלטים בסדרה אינם דתיים־פרטיקולריים אלא אוניברסליים ואפילו חילוניים. כך למשל אחרי שמשה מוצג הורג באלימות מצרי שמכה עברי (הוא תוקף אותו עם אבן כשגבו מופנה אליו) אחד הרבנים המרואיינים מכריז בהתרגשות, "אתם מדברים על צדק חברתי? זה צדק חברתי!" ואז אחד הכמרים מסביר שהסיפור של משה הוא בעצם גם כפרה על מעשה הרצח הזה.ההנפשה היא עוד בעיה רצינית בסדרה הזו. סוגת הדוקו־דרמה תמיד הייתה הבזויה מכל הסוגות, שכן היא מאפשרת ליוצרים לצלם קטעי "שחזור" לכאורה שהם בעצם סדרת דרמה מצד עצמה, בלי להשתמש בסאבטקסט או דיאלוג טוב או כל כלי עבודה בסיסי אחר של יצירה בדיונית, שכן ברגע שהם צריכים להסביר משהו לצופים – הם יכולים פשוט לחתוך למומחה שיעשה את האקספוזיציה בעצמו. כך אפשר לתת לדמויות כמו משה (אבי אזולאי), אהרון (ישי גולן) ומרים (ריימונד אמסלם) לומר משפטים שלמים או אפילו חצאי משפטים, ואז מיד לתת למומחים או למנחה (צ'רלס דאנס בעל הקול הבריטי העמוק) לספר לנו מה עובר עליהם.
זה מצער לא רק כי זו פגיעה באמנות הקולנוע אלא משום שנתקלנו במספיק מקרים בעבר שבהם הצליחו לעבד את סיפורו של משה רבנו ואת סיפור יציאת מצרים כעלילה דרמטית רגילה בלי שום שטיק – ולייצר נרטיב מורכב ועמוק שכל אחד יכול לחיות איתו בשלום (יחסי). הדוגמה הטובה ביותר, ללא ספק, היא "עשרת הדיברות", סרטו האפי של ססיל ב' דה־מיל משנת 1956 שנמשך יותר משלוש וחצי שעות וכולל את השורה המרשימה ביותר של שחקנים הוליוודיים מאותה תקופה. הודעה בתחילת הסרט מספר לצופים שהעלילה מבוססת על התנ"ך, המדרשים ויוסף בן מתתיהו, ואומנם אי אפשר לומר שכל פרט בסרט אכן מדויק לפי המקורות, אבל הוא בהחלט נאמן לרוחם ומייצר סיפור סוחף שמחזיק את הצופה גם אחרי שלוש שעות. ואילו הסדרה של נטפליקס נפתחת במין פרומו פנימי מוזר של כל העלילה, ובכל זאת לא הצליחה להחזיק אותנו עשר דקות.
אגב, "סיפורו של משה" לא צץ סתם פתאום, הוא חלק ממהלך מחושב של נטפליקס להתחיל לייצר יותר תכני דת במטרה לגרוף את הדמוגרף העצום של צופים דתיים שינהרו לכל דבר שיבטיח תוכן נקי ומרומם ולא את הזוהמה האינטרנטית הרגילה. ואכן, כבר בימים הראשונים אחרי ההשקה דווח שהיו לסדרה יותר מ־14 מיליון צופים – כלומר יותר מכל האוכלוסייה היהודית בכל העולם. אז היו סמוכים ובטוחים שגם אם כללו בה את הזווית היהודית לסיפור (פשוט כי אין ברירה), אנחנו בכלל לא קהל היעד העיקרי.
בסוף, במהלך הצפייה המקרינג'ה במשה פוגש את ציפורה לראשונה או בבואן של עשר המכות, אי אפשר שלא היה להיזכר במשפט המפורסם של ענק יהודי אחר, ג'רי סיינפלד, אחרי שרופא השיניים שלו התגייר רק כדי שיוכל לספר בדיחות יהודיות. "זה לא פוגע בי כיהודי", ציין סיינפלד, "זה פוגע בי כקומיקאי". אמן סלה.
