יו"ר הרשות הפלסטינית אבו־מאזן סיפר בפגישה שקיים השבוע עם פעילי שלום עכשיו שהשליחים האמריקנים ג'ייסון גרינבלט וג'ארד קושנר הציעו לו פתרון מדיני שמבוסס על קונפדרציה בין ירדן וישראל. להצעה הזו אין שום היתכנות, אבל בימין יש עליה קופצים. שמעתי השבוע את השר אופיר אקוניס ובכירים אחרים בליכוד רואים בעיני רוחם קונפדרציה ירדנית־פלסטינית משונה, שבה הפלסטינים יצביעו לפרלמנט הירדני. כך תהפוך ירדן לפלסטין בבוא היום, ואנחנו נשלים את אחיזתנו ביהודה ושומרון בלי לפנות שום התנחלות ובלי סכנה של רוב ערבי בין הים לירדן.
קשה לי להאמין שהצעה כזו אכן עלתה. גרינבלט וקושנר הם לא טיפשים. הצעה כזו יכלה להתקבל בשמחה ובששון לפני עשרות שנים, בטרם ניתקנו במו ידינו את הזיקה בין הגדה המזרחית של הירדן והגדה המערבית שלו. היו ימים שבהם הפלסטינים ראו בירדן את הפתרון או חלק ממנו. בספטמבר 1970 יצא הצבא הירדני למלחמה בארגונים הפלסטיניים שאיימו להפיל את שלטון המלוכה. ישראל סייעה אז לירדן, ואולי הצילה את המלך חוסיין מהפיכה פלסטינית שהייתה משנה את פני האזור. בעימות בין הצדדים, שכונה "ספטמבר השחור", נהרגו אלפי פלסטינים. חצי שנה אחר כך, בפברואר 1971, הכריזו בכירים פלסטינים על ירדן כחלק מפלסטין.
המלך חוסיין רצה תמיד להחזיר לעצמו את השטחים שהפסיד ב־1967. באוקטובר 1974 הציע בפגישה עם יצחק רבין לחתום על הסכם הפרדת כוחות, במתכונת ההסכמים עם מצרים וסוריה. ירדן ביקשה לקבל לידיה את יריחו וסביבתה הקרובה. במארס 1975 הציע המלך חוסיין בעצמו פדרציה ירדנית־פלסטינית. עשר שנים לאחר מכן הסכימו חוסיין וערפאת על קונפדרציה, הרבה לפני שישראל הכירה באש"ף.
באפריל 1987 נרשמה ההחמצה הגדולה ביותר לפתרון הסביר ביותר של הסכסוך מבחינת ישראל. המלך חוסיין ושר החוץ שמעון פרס חתמו על הסכם לונדון הנשכח. ההסכם דיבר על מימוש החלטה 242 בגזרה הירדנית. הגדה המערבית תוחזר לירדן, והמלך יפרוס חסות על הפלסטינים ויחתום על הסכם שלום עם ישראל. זה היה הצ'אנס האחרון למימוש האופציה הירדנית. ב־2014 אמר פרס ש"אם הסכם לונדון היה נחתם, לא היו לנו היום בעיות לא עם יהודה ושומרון ולא עם ירושלים". דברים דומים אמר לי כשכיהן כנשיא המדינה. ההחמצה והפספוס הציקו לו עד סוף ימיו.
ראש הממשלה יצחק שמיר טרפד את ההסכם מסיבות אידאולוגיות, אבל גם בגלל החשדנות בפרס. ביולי 1988, עמוק בתוך האינתיפאדה הראשונה, הודיע חוסיין בשידור חי כי ארצו מתנתקת כליל – משפטית, מנהלית וכלכלית – מהגדה המערבית. זו הייתה מעין הצהרת בלפור לפלסטינים, שהבינו שהם בעלי הבית בפוטנציה של השטח. האופציה הירדנית מתה. ב־1994 נחתם הסכם השלום עם ירדן, אבל לא הייתה בו שום מילה על הזיקה ליו"ש. נשארנו מול הפלסטינים, ראש בראש, במאבק אלים שגבה מאז אלפי הרוגים ופצועים משני הצדדים. היום באים גרינבלט וקושנר להחזיר את הגלגל לאחור, אבל כבר מאוחר מדי.
האופורטוניזם חוגג
התדריכים האחרונים של שרים בממשלה עוסקים ברמטכ"ל לשעבר בני גנץ, שמנהל מגעים חמים עם נתניהו ואף עשוי להצטרף לליכוד בקרוב ולשמש שר החוץ. אם זה נכון, נתניהו עשוי בהחלט להתקרב ל־40 מנדטים בבחירות הבאות, אבל בני גנץ ייחשב אופורטוניסט פוליטי מסוג נחות במיוחד. ראשית, הוא ניהל שופינג פוליטי עלוב עד שמצא את הדיל הטוב ביותר בעבורו; שנית, הוא יעשה שקר בנפשו כי העמדות של הימין אינן עמדותיו והוא האחרון שיכול לייצג בחוץ, בלב שלם, את המדיניות של נתניהו ויריב לוין, הבית היהודי, החרדים, ליברמן ומשה כחלון.
