כל תקופה בחיים מתישהו נגמרת. כמעט לכל תקופה בחיים יש תחנה סופית. נקודת יציאה. שלב מעבר. כמעט לכל תקופה בחיים יש זמן קצוב וסוף ידוע מראש: שנות הלימודים בבית הספר או התלמוד תורה, שלוש השנים של הישיבה־קטנה, חטיבת הביניים, תקופת התיכון, השירות הצבאי, לימודים לתואר, גיל הפנסיה, מינוי לגן החיות התנ"כי. בחיים כמעט הכול תחום בזמן. גם החיים עצמם תחומים בזמן. חוץ מדבר אחד: ישיבה גדולה. ואני כמובן מתכוון לישיבה גדולה במודל החרדי כי שם נקודת היציאה הרשמית היא החתונה. והרי מי יכול לדעת מראש מתי הוא יתחתן? אף אחד. מה שבעצם גורם לזה שבחור חרדי צעיר מתחיל ישיבה גדולה בסביבות גיל 18 בלי לדעת מתי הסרט שלו נגמר.
מצד אחד המודל הזה מביא איתו הרבה צרות. בחורים עלולים למצוא את עצמם לבד אחרי שכל החברים שלהם התחתנו, והבדידות הזו לא מיטיבה איתם בלשון המעטה. יש לה השלכות בהרבה מישורים, במיוחד במישור הלימודי. כי כשבודדים הלימוד כבר לא משהו, וכשהלימוד כבר לא משהו אז גם חיי היומיום הם לא מציאה גדולה. וכשהחיים עצמם לא מציאה גדולה גם האופציה לשידוך טוב מתרחקת מרגע לרגע וכששידוך טוב מתרחק, הבדידות נראית נצחית וזה מין לופ כזה עצוב ועלוב ובלתי נגמר.
מצד שני ישיבה תופסת את עצמה כמוסד ששייך לנצח. הרי מה עושים בישיבה? לומדים. והרי לימוד הוא דבר שאין לו תאריך תפוגה, הוא לא תחום בזמן מוגבל. הוא הדבר הזה שיהודי צריך לעשות יומם ולילה ובמשך כל חייו. בדיוק מהסיבה הזו אגב, לימוד ישיבתי הוא לא הישגי, במובן הזה שהוא לא נמדד במבחנים או בתעודה או בציונים או מסתיים בתום תקופה מסוימת. לימוד זה לימוד ובישיבה יש ״בחור טוב״, ״שטייגעניסט״, ״מתמיד״, ״בעל סברא״, ״שארפר״, ״פארנעם״, ״למדן״ ועוד מילים וכינויים כאלה שמי שזוכה בהן לא קיבל מאה באיזה מבחן או בהכרח יודע איקס מסכתות על בוריין. בישיבה גדולה צריך פשוט להיות ולקוות ולהתפלל שנקודת היציאה שלך תהיה בזמן טוב ובשעה טובה ומוצלחת.
פתאום ראינו שלנפתלי הלך בקלות והוא התארס אחרי חמש פגישות עם הבחורה הראשונה שפגש, ולבנצי שם בדוי דווקא יש הרבה הצעות טובות אבל אף פעם לא יוצא מהן משהו
בישיבה שלנו אסור היה להתחיל שידוכים ולהיפגש עם בחורות לפני גיל 23. מי שבכל זאת רצה, נאלץ לעזוב את הישיבה. אני ממש זוכר את האירוסין של הבחור הראשון בוועד שלנו. זה היה רגע כזה שבו מעבר לשמחה הגדולה והמתפרצת, הבנו שנפתח איזה שער, ובשער הזה כולם קיוו לעבור כמה שיותר מהר. שעון חול דמיוני התהפך באותו הרגע, ומאז, כמו בתוכנית ריאליטי, חברי הוועד שלנו, בזה אחר זה, סגרו ווארטים והתארסו והתחתנו ועזבו את הישיבה.
63 בחורים התחלנו את ועד א׳ בחודש אלול תשס״ט. זמן חורף הראשון שלנו בישיבה גדולה היה חורף תש״ע. שנת 2010 למניינם. במהלך השנים עזבו בחורים פה ושם, עברו לישיבות אחרות מרצון או בעל כורחם. אבל פחות או יותר היינו כולנו דומים, הלכנו באותו התלם, שתינו מאותם המים, אכלנו את אותו האוכל, והקב״ה, מעבר להשגחה הכללית שלו, יש לו גם פרקטיקה של השגחה פרטית ולכל אחד ואחד מאיתנו היה גם מסלול בפני עצמו. למעשה, לא היינו מודעים למסלול הזה עד שהתחלנו שידוכים, ופתאום ראינו שלנפתלי הלך בקלות והוא התארס אחרי חמש פגישות עם הבחורה הראשונה שפגש, ולבנצי שם בדוי דווקא יש הרבה הצעות טובות אבל אף פעם לא יוצא מהן משהו, ורוזנפלד שכל הבחורות חולמות להתחתן איתו תקוע כבר שנתיים, ואף אחד לא יודע מה הסיבה לכל דבר ואין דרך אחרת להסתכל על זה חוץ מ״קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף״.
14 שנים עברו מאז השנה הראשונה שלנו בישיבה גדולה. חברי הוועד שלנו, רובם ככולם כבר נשואים, הורים לשניים, שלושה או ארבעה ילדים. יש כאלה שכבר הספיקו להתגרש, יש כאלה שעזבו את הארץ לכל מיני קהילות ברחבי העולם. יש מי שעזב את אורח החיים הישיבתי ויש מי ששומר עליו באדיקות רבה. וכן, יש כמה שעדיין לא זכו להתחתן.
והנה, השבוע באיזה ערב קמה לתחייה קבוצת הוואטסאפ המנומנמת של הוועד שלנו, זו שנושאת את השם האירוני ״הוועד שלא נגמר״ בשל הסיבה הזו בדיוק, ושלומי שלח הודעה על זה שיוני מתארס! יוני השטייגעניסט, החברותא המיתולוגי של מיצי, מתארס בשבח והודיה להשם יתברך עם אביטל. ואני הלכתי ושלפתי את הסידור שלי מנרתיק התפילין, והוצאתי מתוכו את רשימת החברים הרווקים מהוועד שלי, מחקתי את השם של יוני בשמחה וביקשתי בקרוב אצל השאר בעזרת השם. כי ״בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל״.
