בכל דור ודור. אשכרה בכל דור ודור, אשכרה לכלותנו. לא שלא ידענו, לא שזיכרון השמדת העם שלנו מלפני עשרות שנים בלבד חמק לנו מהזיכרון. זה הרי יושב לנו על לוח השנה, על לוח הלב, באלבום המשפחתי. ובכל זאת, עם השנים והמדינה, זעקת העם המסורתית נשמעה קצת אנכרוניסטית, תלושה ממציאות המדינה המערבית מודרנית, מעצמת ההיי־טק, הווילה־בג'ונגל השמורה היטב.
אנחנו עדיין מרכינים ראש בתחנון בנפש נבהלה מאוד, מבקשים חילוץ לנפשנו. בסעודה שלישית אנחנו מנעימים בכאב את "ואנחנו לא נדע מה נעשה כי עליך עינינו", בעיקר כדי להיכנס לאווירה הנכונה. כמעט בכל שבת אנחנו מבקשים מאב הרחמים לזכור את קהילות ישראל שהושמדו לאורך הדורות, קוראים לו לנקום לעינינו את נקמת דם עבדיו השפוך. משנני תהלים שבים מדי חודש, לכל הפחות, לפסוקי "תשימנו חרפה לשכנינו, לעג וקלס לסביבותנו", "עליך הורגתנו כל היום, נחשבנו כצאן טבחה"; זועקים את זעקת הסתר הפנים, מתחננים לגאולה. אבל איכשהו, בין אינתיפאדה לאינתיפאדה, בין ליקוק פצעים אחד לאחר, הרצנו את המילים, התייחסנו אליהן כאל מכת מנע, לא כאל תמונת מצב.
הדובדבן שבקצפת
חיכינו לגאולה כמיטב מסורת הדורות, כמובן. אין לתאר כמה זה מצליח להרתיח חלק מבני עמנו. מרוב שנבהלו מהמשיחיות שלנו, העלימו עין ועוד עין ועוד אינספור עמדות רדאר ממשיחיותו של האויב. אבל גם אנחנו, בינינו לבין עצמנו, התפללנו לגאולה של פריווילגים. כי תכלס, כבר היה לנו כמעט הכול, אז התפנינו לבקש את הדובדבן שבקצפת, את הגאולה השלמה. זאת שמשחררת סופית משעבוד גלויות, למקרה שזה יהיה רלוונטי מתישהו, חלילה. הרי יש לנו גביע ואפל פריך בצורת מדינה, ומגוון כדורי גלידה אינסופי של קיבוץ גלויות. מה עוד אפשר לבקש? אתם יודעים, את הפינוקים למעלה. עוד קצת קצפת שתאחד טעמים, איזה דובדבן של הנהגה ראויה, ואם אפשר לא להתקמצן עם רוטב המייפל, להעשיר אותו בכיפת ברזל אדירה.
לפני חצי שנה תפיסת הביטחון הזו נמסה לנו בידיים ונותרנו חסרי אונים. בבת אחת "עליך הורגתנו" הפך להיות שלנו – כל התחינות, כל הזעקות, כל הכאב. לא יום זיכרון לשואה ולגבורה אלא יום שואה ממשי ונוכח, וגבורה מופלאה שפרצה ממנו, מלווה בהרבה אובדן. שולחן ליל הסדר השנה יהיה חסר גם בבתים שוקקי משפחה. בלתי נתפס לחגוג את חג החירות כשאחינו יושבים בצרה ובשביה. משפחת השכול גדלה לאין שיעור, בבת אחת ואז במלחמה ממושכת שהייתה ועודנה ואנחנו עוד עומדים בפתחה.
והרגע האחרון, הכואב מכולם, מגיע "בעיתה". ובדיוק שם, בחושך של הילוד היוצא ממקומו המוגן לאוויר העולם, מגיעה עת "אחישנה"
את תפילת הגאולה שלנו אנחנו נושאים בחצי שנה הזאת קצת יותר ברצינות, קצת יותר בצניעות. אל חשש, משיחפובים, זה לא מפחיד כמו שזה נשמע. הרי מה כבר חשב לעצמו רבי עקיבא כשצחק נוכח השועלים המהלכים בחורבות המקדש? הוא לא ציפה למקדש חדש שירד משמיים ולא לפנטזיית מאכלים מוכנים שצומחים מתוך האדמה. רבי עקיבא האמין בהתגשמותה העתידית של נבואה פשוטה: זקנים וזקנות מהלכים ברחובות ירושלים, נדרשים למשענת מרוב שהאריכו ימים בטוב. ילדים וילדות משחקים ברחובות העיר, בלי דאגות ובלי מרחב מוגן. גאולה פשוטה כל כך, מהותית נורא. כך גם חתם רבי עקיבא את ברכת הגאולה בליל הסדר, לא מסתפק בהודיה על יציאת מצרים לשמה אנו מתכנסים בלילה הזה, אלא מייחל שנגיע גם למועדים ולרגלים אחרים הבאים לקראתנו לשלום ולשמחה.
מתוך כל המיחושים
אז עכשיו אנחנו שולחים מבט למעלה, ומתחננים: "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". צאתך, לא צאתנו. יציאת מצרים שלך. שהרי יציאת מצרים, יציאה מבין המצרים שלנו, היא יציאתך שלך. כי הימים כואבים, ימי המשבר. יש מי שאומר שאנחנו בלולאה היסטורית של גאולה ותקומה, יש מי שאומר שאנחנו דווקא בעידן "בעיתה אחישנה". ואולי הנשים היושבות על המשבר בשעת לידה יכולות לפתור את הסתירה, לכאורה, בין גאולת "בעיתה", שאמורה להגיע בזמן מוגדר, ובין גאולת "אחישנה", שמזרזת תהליכי לידה. שהרי מי כמו ההריונית והיולדת לדעת את גודל הכאב והתסכול של חודשים ארוכים של בחילות והקאות, צרבות וצירים. ואיך אפשר בכלל לדמיין מתוך כל המיחושים הללו גאולה פרטית ולידה. ועוברים עוד חודש ועוד רבעון, ובסופו של דבר שמונה חודשים. והרגע האחרון, הכואב מכולם, מגיע "בעיתה". ובדיוק שם, בחושך של הילוד היוצא ממקומו המוגן לאוויר העולם, במקום ההוא מגיעה עת "אחישנה", ובבת אחת נוצרים חיים עצמאיים, נולדת גאולה.
ישראל יושבת על המשבר, בחושך ואור שמתעתעים בנו, שלא רואים בהם את הסוף, את נקודת הלידה. אבל יש רגע אחד, בסופו של תהליך קשה ומתסכל, שנולדת בו ישועה. יש רגע אחד, כשמצרים רודפים מכאן וים גועש עומד משם, שפתאום נקרע הים ועם עבדים זוכה בחירותו המלאה. ככה, בעת הנכונה, מגיע זמן אחישנה. אז אנחנו שבים ומבקשים, "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". צאתך שלך. שהרי כל יולדת יודעת שהולדת הבן או הבת הוא קודם כול גאולת כיסופיה שלה.
