'א־בא א־בא'. הבן שלי, נטע, חיפש בקדחתנות את אביו, וכל הבית רעד מצעקותיו. אבא שלו נחבא אל המיטות. בכל זאת, נופש בבית של סבא וסבתא בסוף החופש הוא זמן מצוין לעקוץ שעת שינה קטנה. 'א־באאאא' הוא כבר החריש אוזניים, עד שבת דודתו, נעם, ילדה נבונה ומלאת שמחת חיים, החלה לבכות ממש. "אני לא יודעת למה אני בוכה ככה", היא אמרה לסבתא יעל. וכולנו ידענו בדיוק למה היא בוכה ככה. לה אין אבא שהיא יכולה לחפש בחדר סמוך. היא לא יכולה לקרוא 'א־בא, א־בא' ולקוות שהוא יגיח מהשירותים או מהמטבח. אבא שלה נרצח לפני חמישה חודשים בפיגוע דקירה בעיר העתיקה.
מאז, בשתי סיטואציות שונות שנטע שהה יחד עם בני הדודים מכוכב־השחר, הוא הקפיד לקרוא לבעלי בשמו. טובי. אחים של בעלי חשבו בליבם שהסמכות ההורית שלנו אבדה לעד, אבל אבא טובי הבין היטב למה נטע קורא לו ככה ולא הקפיד עליו, וכשנעם שאלה אותו למה הוא קורא לאבא שלו טובי ולא אבא, הוא שתק.
המחווה הטבעית של נטע בן החמש וחצי, הילד טוב הלב שלי, כל־כך ריגשה אותי. היא עדיין מרגשת אותי עד דמעות, גם כשאני כותבת את השורות האלו, עד שביקשתי רשות מגיסתי איילת לשתף אתכם בה. כי אתם יודעים איך זה, אתם שמעתם כבר על כמה פיגועים נוספים מאז. ושמעתם על עוד אלף ואחד עניינים חשובים ומרגשים וטיפשיים ויפים ועלובים אחרים. אתם הרי יודעים איך זה, החיים חיים, המתים מתים, ויש משהו בסיפור הקטן הזה שמצליח לפנות מקום לחלל הזה שלנו. דרכו ודרך העיניים של ילדה בת 8, אתם יכולים להרגיש איתנו את האבל הגדול על עדיאל, שהיה אבא לארבעה ילדים קטנים, שמתרגלים עכשיו יום יום, בוקר, צהריים, ערב, בוקר, צהריים, ערב, שגרה בלעדיו.
הלוואי הלוואי הלוואי שהשנה החדשה המתרגשת לבוא תהיה שנה טובה יותר. שנה שבה לא ייכנסו שום ילד וילדה, אישה ואיש, אח ואחות ואב ואם למעגל השכול והטרור. כמה הייתי רוצה שכולנו נתפלל בקול גדול על הדבר הזה.
נסירת המסכים
במסורת היהודית יש דעות שגורסות שראש השנה איננו יום בריאת העולם אלא יום בריאת האדם, ועל פי המדרש האיש והאישה נבראו מחוברים זה לזה בגבם, בלי יכולת לראות זה את זה פנים אל פנים. שתי ישויות מחוברות בגוף אחד. מצד אחד ביטחון זוגי שמבטיח אי־בדידות, מצד שני, אחר שכובל את החירות והעצמאות האישית. בשלב הנסירה הקדוש ברוך הוא מפריד את גבם של האיש והאישה כך שהם הופכים להיות שניים. אולי קצת יותר מפוחדים בהתחלה, אולי קצת יותר מחפשים, קצת יותר בודדים, אבל כעת אם הם מתאמצים מספיק, מתאפשר מפגש פנים אל פנים.
ואז נכנסו לחיי הזוגות המודרניים המסכים, שבגללם כבר כמעט אי־אפשר להתראות פנים אל מול פנים, אלא יותר מסכים אל מול מסכים. המצב הזה מאפשר כמובן עצמאות. כל אחד ומחשבותיו, וחבריו לפיד וקבוצותיו בוואטסאפ, וציוציו המצויצים, והופ חזרה לה החירות האישית לגבולות הבית, אבל יחד איתה התגנבה לה הבדידות.
לפני כשלושה חודשים טסתי בפרגונו של בעלי לשבוע לניו־יורק, וכששבתי אמרתי לו 'מה תרצה, עד חצי המלכות ואעש', ובמקום שהמתוק שלי יגיד 'לעוף מפה לשבוע לסיני' הוא ביקש שלא נכניס את הסמארטפונים במשך חודשיים לחדר השינה. יאללה. איזה בעל מצאתי לי. אין טוב ממנו. הסכמתי. ברור. ונתתי לו נשיקה. ואפילו הוספתי על עצמי חומרות. ובאמת שהשתדלתי.
את חטאיי אני מזכירה היום: אני מכורה לסמארטפון. אני חייבת גמילה מהוואטסאפ. אם אני לא פותחת אותו שעה אני בקריז. בהתחלה, כיאה לאישה שצריכה את הסמים שלה, אמרתי לבעלי שהוא יותר גרוע מאחמדינג'אד כשהוא עשה לי סצנות (מתוקות להפליא) כשנפסלתי ונגעתי בנייד כשהיה אסור לי. אמרתי לו שהוא משליט טרור בבית. טרור הסמארטפונים. ואפילו ביקשתי החלפת שבויים (כל אחד החביא לשני את הנייד). הייתי רק צעד אחד לפני עירוב האו"ם וסוכנות פליטי המסכים של אונר"א, אבל לאט לאט התרגלתי, ולא אשקר, עודני מתרגלת. פתאום אהבתי את המחשבה שאני חוזרת הביתה ושלפחות בשעה הקרובה הנייד עובר למצב טיסה. ולא תאמינו, היו גם כמה פעמים שהצלחנו לדבר, ממש לדבר איזו שעה־שעתיים־שלוש בלילה.
בסיפור הנסירה המודרני, כדי שבני זוג יוכלו לשוב ולהיפגש פנים אל פנים, צריך הקדוש ברוך הוא לבוא ולנסר מידיהם את הסמארטפון. אולי הם ירגישו קצת יותר מפוחדים בהתחלה, יאבדו את נקודת האחיזה שלהם בעולם, את מגע האצבע הקליל והמשכר. הם אולי יידרשו להבין שוב מחדש מי זה האיש/ה שיושבים מולם על הספה בסלון, אבל היי, פתאום שוב יתאפשר מפגש פנים אל פנים.
אז אם תצמידו אותי עכשיו לקיר, תדביקו לי אקדח לרקה, ותשאלו איזו החלטה אני מקבלת לשנה החדשה – היא תהיה קשורה לגזרת שמד חדשה על היצורים הרוטטים והמצפצפים האלו. אבל גזירה שהציבור הקדושה תוכל לעמוד בה.
סיכום, לא הספד
אני תמיד צוחקת על זה שהגעתי לעולם התקשורת והאקטואליה עם קורות חיים של משוררת. בארסנל הניסיון שלי, כתיבת שירה הייתה הדבר הכי קרוב לעריכת חדשות, וכפי שאתם מבינים – אין קשר ביניהן. חבריי לדסק שעבדתי בו, עוד זוכרים לי ראשונות כמו 'כותרות של משוררת' שבהן היה רב הנסתר על הגלוי, או בכי תמרורים כשנאלצתי לערוך ידיעות קשות במיוחד. עורכת ובוכה עורכת ובוכה. מתישהו זה נפסק. מתישהו גם הפסקתי לערוך חדשות ואיכשהו עדיין נטעתי רגליים במעגלים הרכים יותר של האקטואליה.
ראש השנה הוא גם סגירה אישית שלי פה. שנה של כתיבת הטור הזה. לא פעם במהלך השנה שאלתי את עצמי: בתאל כפרה, מה את עושה? את באה מעולם שמדבר בשפה של נצח (שירה), אל עולם שמדבר במושגים של רגע כמו סקופים ופושים וכל מיני רעות חולות אחרות (היום אפילו לא משתמשים במטאפורה של מילים שאורזות דגים, זה כל־כך הרבה יותר מהיר ואוורירי) – אם הייתי מעבירה הרצאה בסמינריון שקר כלשהו, הייתי תולה שלט וכותבת – "אקטואליה ושירה, התלכנה שתיהן יחדיו?"
מצאתי לא מזמן שלוש שורות יפות של אברהם יהושע השל: "לעיתים אגלה רק את עצמי בדמות כל האחרים/ בבכיים אשמע את דברי שלי, קול דממה רחוקה/ כאילו הפנים צריכים להסתתר מתחת מיליוני מסכות". ובמבט לאחור אני יכולה להגיד שכמעט אף פעם לא ידעתי על מה אני הולכת לכתוב עד שהתחלתי לכתוב, ושהמשימה הזאת דרשה ממני לחדד את עצמי, למצוא את הפנים שלי דרך כל מיני דברים אחרים. כאילו הפנים שלי הסתתרו מתחת מיליוני מסכות. מתחת לכל מיני שערוריות, אמרות, מאורעות, פוליטיקאים ופוליטיקאיות (בשביל החרוז, לא בשביל האיזון המגדרי). אז כן, אולי תלכנה שתיהן יחדיו לפעמים. אני לפחות מקווה.
וחבר'ה, שיהיה ברור, טרם תעלוזנה בנות הערלים, אבהיר: אני לא מספידה את הטור, רק מסכמת שנה. תודה שאתם קוראים ומגיבים, ניפגש בתשע"ט.
