ישבתי השבוע עם ד"ר זמרי במרפסת. היא חגגה יומולדת. בחצי השנה האחרונה הייתי בערך שני ערבים בשבוע בבית, אבל הפעם החלטתי שהמאורע חשוב דיו כדי לוותר על "הפטריוטים". שתינו יין. התחלנו לשתות יין לאחרונה, הסימן הראשון להתברגנות. אגב, ביום שאתחיל להכין יין ביתי תנתקו אותי מהמכשירים. יין קונים, כמו לחם. תמצאו תחביבים אחרים.
דיברנו קצת על החיים, והרצנו את השיחה הקבועה שלנו בימי הולדת, שדנה בשאלה אם אנחנו נמצאים במקום שהיינו רוצים להיות בו. אני לא יודע אם זה היין או העובדה ששרדנו אחרי שמאה טילים ומאתיים כטב"מים נזרקו לנו על הראש, אבל ברוך השם, אם מותר עדיין להודות לו בשיח הקיים, היינו מרוצים.
אולי זה האשכנזי שבי, אבל בשלב מסוים השיחה גלשה לרשימת הריבים הגדולים שלנו. האמת היא שאין הרבה. אנחנו נוהגים להסתדר. אבל דווקא לקראת פסח, נזכרתי בפסח האחרון שלנו עם אבא שלי. גרנו אז ברמת החייל, התאומים היו בני פחות משנה ופלג עוד לא היה בן שלוש, והכול היה נפיץ. התאומים לא ישנו כל הלילה אבל בבוקר היינו אמורים לנסוע לעפולה, לקראת ליל הסדר. כנראה אמרתי משהו לא במקום, כהרגלי, והתפוצצנו. חצי שנה של חוסר שינה נפרקה לאוויר הבית הקטן.
בשתיים בצהריים יצאנו לעפולה בשתיקה שקורעת את עור התוף. הדרך הייתה סיוט. אפילו התאומים, שלא האמינו אז בשקט, כיבדו את מעמד הריב וסתמו. עמדנו שעה וחצי בפקק בכביש שש, ואני זוכר שאשכרה ישבתי במכונית ולא ידעתי אם נשרוד בשנה הזאת. אבל לא רק שרדנו בשנה ההיא, פירקנו לה את הצורה.
אשמת המדחום
כשהגענו לעפולה בסיומה של הנסיעה העמדנו פנים שהכול בסדר – ההצגה שעושה כל זוג שרב לפני שהוא מגיע להורים. הרגשתי קצת לא טוב, ואבא אמר לי שאני אלך לנוח בחדר. אחרי שתי דקות קלטתי פתאום שאני ממש לא מרגיש טוב, וביקשתי מאמא שלי שתביא לי מדחום, ואחרי שתי שניות הוא הראה 39.8. קראתי לשירן והראיתי לה את המדחום, ושנינו חייכנו כאילו מצאנו תירוץ טוב לסיים את הריב השקט שלנו.
השנה, כשאסב לשמאל, לא אחשוב רק על הפספוס של הסדר האחרון שלנו יחד. אחשוב גם על האבות שהקריבו את היקר להם מכול בשבילי
במרפסת, השבוע, קלטתי פתאום שזולגת לי דמעה לתוך הרוזה. שירן שאלה למה אני כל כך מתרגש (כמו ששמתם לב, כשזה עוסק ברגשות היא כבר לא הדוקטור אלא שירן). הסיבה היא שפספסתי הרבה בגלל המדחום ההוא.
זה היה ליל הסדר האחרון שלנו עם אבא, אבל אני שרדתי ממנו בקושי עשר דקות. אחרי הכוס הראשונה אבא שלי קלט שאני מתחיל להירדם על סבתא יולה, ואמר לי שאני נראה ממש לא טוב ושאני צריך ללכת לישון. התעקשתי להישאר ער לעוד איזה "טמיר ונעלם" אחד, אבל הוא התעקש ושלח אותי לפספס את הסדר האחרון שלנו יחד.
אהבתי את פסח עם אבא. אני זוכר שבתור ילד קטן התרוצצתי סביבו בערב פסח כל היום, בזמן שהוא הוציא מהמגירה בחדר אגדות מ־300 סוגים, הכין את הכבד הקצוץ המפורסם שלו, סידר איתי את הצלחת ושכח אם מרור הוא בצל או בעצם חסה. זה היה החג שלו, ואני פספסתי את הקונצרט האחרון.
מחשבות חירות
בפסח הזה יהיו כל כך הרבה משפחות שיתגעגעו לחג האחרון שלהם עם מישהו או מישהי. השנה הזאת השאירה המון כיסאות ריקים. יהיו גם משפחות שייחלו בכל הלב שבחג הבא יצטרף לשולחן מישהו או מישהי שמוחזקים עכשיו היכן שאין רמז לחירות. אני יודע שלא נהוג לשנות סדרי עולם, ובטח לא את הסדר, אבל השנה אאמץ את המלצתה של אישה אחת יקרה להוסיף כוס חמישית למען חירותם של החטופים והחטופות בתוספת תפילה לשחרורם.
השנה, כשאסב לשמאל ואקרא עוד איזה "טמיר ונעלם" במנגינה ההיא של אבא שלי, לא אחשוב רק עליו ועל הפספוס ההוא של הסדר האחרון שלנו יחד. אחשוב גם על כל האבות היקרים שפגשתי בחצי השנה האחרונה שהקריבו את היקר להם מכול בשבילי. אחשוב על אמהות שמנהלות מאבק קשה מנשוא בגבורה למען ילדיהם החטופים ומפצירות בכולנו להביא אותם, אך לא לשכוח להביא גם את הניצחון. אחשוב על עם שחוגג חירות בשנה שהיינו קרובים מתמיד לאבד אותה. אחשוב על כל הנחשון בן עמינדבים שב־7 באוקטובר קפצו לים הרבה לפני שהוא נקרע.
אחשוב על חיילים במרכזי שיקום, שמתרגלים עכשיו לחיים בלי רגל או יד, ואקווה שהם יודעים שיש עם שלם שתומך בהם. אחשוב על מפונים מקריית־שמונה וממטולה ומבארי ומניר־עוז שעוד לא חזרו לבתיהם, ואתפלל שיחזרו כשבאמתחתם 60 טונות תחושת ביטחון. אחשוב על ילדים שחיים בבתי מלון כבר חצי שנה, ועל מילואימניקים שיזכו לעשות את פסח בבית בזמן שצו המילואים שלהם לאחרי החג כבר מנקר בראש.
יש אנשים שמתעקשים לומר שהשנה לא יחגגו את פסח. לתחושתי גם בשנה פחות נוראית הם לא חגגו אותו בטירוף. אני לעומת זאת מתחייב לדקדק השנה אפילו יותר, כדי להוכיח שכל מי שניסה לגרום לי לפחד להיות יהודי רק קירב אותי יותר למקורות. וכשאספר לילדים שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו, אזכיר לעצמי ולהם שבצד השני של המשפט הזה מסתתרת הידיעה שבכל דור ודור אנחנו מסרבים להתכלות.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
