יום שני, מרץ 24, 2025 | כ״ד באדר ה׳תשפ״ה
לארכיון NRG
user
user

הטהרנות וסתימת הפיות לתומכי הרפורמה מחזירות אותנו ל-6 באוקטובר

כנסים מפוצצים. ניסיונות לקיים שיח מופרעים. כל נציג פוליטי, אקדמאי או ציבורי שמזוהה עם הממשלה מותקף ומושתק. זה מצב מסוכן – פסילת אנשים על בסיס דעות מנומקות שבהן מחזיקים עשרות אחוזים מהעם, היא פתרון רק למי שחפץ בחורבן.

"אומרים שאתה למשל התבטאת, כתבת פוסטים, בעד המהפכה המשפטית!" הטיח המראיין במרואיין האומלל, שניסה להסביר שהוא באמת אמר משהו שאולי יכול להתפרש באופן דומה, אבל ממש מזמן, ובהקשר אחר, ושבכלל מדובר בחיסול פוליטי. כל זאת כדי שחס ושלום לא ייתפס כמי שמהרהר ולו בשנתו בצורך לבצע שינוי באיזונים בין הרשויות במדינת ישראל, או כופר בעליונותו המוחלטת של בית המשפט וזכותו הטוטאלית להסיר כל מגבלה שהוטלה עליו.

המראיין היה ברוך קרא, כתב המשפט של ערוץ 13, והמרואיין – חיים גורן, מי שנפל בגורלו להיות מייצגו של הציבור הדתי לסוגיו בתל אביב, העיר העברית הראשונה, הלב של המחאה נגד הרפורמה ומי שרואה בעצמה את סמל הפלורליזם הישראלי, אשר לדעת רבים מתושביה הליברלים, מסוגל להכיל אנשים מכל המינים ומכל הסוגים, מלבד סוג אחד של אנשים – מי שחשודים בתמיכה ברפורמה (בה"א הידיעה), או אפילו ברפורמה כלשהי במערכת המשפט, ואת מי שלא מוכנים לקבל באופן מלא את הגישה הליברלית והמכילה, המכילה את כל הליברלים המכילים בלבד.

שמיני עצרת השחור הביא את רוב הציבור להבנה אינסטינקטיבית עמוקה מאוד שהיכולת שלנו להמשיך ולהתקיים על פיסת האדמה הזאת תלויה קודם כול ביכולת לחיות האחד עם השני. הרצון להתרחק מ"שיח השישה באוקטובר" הפך כמעט לקלישאה. ניתן לקוות שרוב הציבור עודנו שם – אישית, אני מאמין בכך – אך השיח הציבורי הישראלי מתקרב בצעדי ענק בחזרה לנקודה שבה היינו ערב המלחמה, משום שדי במיעוט שאינו מהסס מלרתום את האסון שקרה לנו לרווח פוליטי ואידאולוגי, אם הוא קולני ומאורגן מספיק, בשביל לגרור אותנו עמו בחזרה לתהום הפלגנות.

זה כבר הפך לתופעה – בכל מקום שמופיע בו נציג פוליטי, אקדמאי או ציבורי שמזוהה עם הממשלה בכלל או הרפורמה בפרט, ומנסה לפתוח את פיו, לא משנה באיזה נושא, הוא מוצא את עצמו מותקף עד כדי השתקה. כנסים מפוצצים. ניסיונות לקיים שיח מופרעים. ושיא השיאים, אולי התירוץ האולטימטיבי שמצדיק את ההתנהלות הזאת תוך כדי מלחמה, הוא האשמתם של תומכי הרפורמה באירועי השבעה באוקטובר, או בניסוחו של ראש השב"כ לשעבר נדב ארגמן (בראיון לתוכנית עובדה) – "הממשלה הזו היא זו שגרמה לשבעה באוקטובר, כי ההפיכה המשטרית היא זו שהובילה את ההיחלשות שלנו בעיני אויבינו".

אכן, מדובר בהאשמה חמורה. אם הייתי סבור שפעולותיה של הממשלה בתחום המשפט הן שהביאו את החמאס לתקוף את ישראל, ייתכן שגם אני הייתי מצטרף למפגינים. אם הייתי חושד שחיים גורן תומך בסתר בשינוי שיביא עלינו יום זוועות נוסף, אולי אף אני הייתי חוקר את צפונות ליבו על מנת לאתר מחשבות מסוכנות. אני אמנם סבור שהטענה הזו אינה מסתדרת עם העובדה הידועה לנו היום, שהמתקפה תוכננה בדקדקנות שנים, ושהמתקפה יצאה לפועל כשנוצרה מבחינת אויבינו ההזדמנות והיכולת; אבל לשיטת המוחים – אם אכן הרפורמה המשפטית היא זו שהביאה את המתקפה על ישראל, מה היה המנגנון שהוביל לכך?

האם לדעתם החמאס בחר לתקוף את ישראל בגלל סוגיית מעמד הלשכה בוועדה למינוי שופטים? האם הוטרד משאלת קיומה של פסקת התגברות, והתנאים לכך? האם ההחלטה נפלה כשהתברר שהחוק שבחרה הקואליציה להעביר הוא סבירות בגרסת סולברג ולא גרסת יואב דותן המעודכנת? נראה שלא לכך כיוון נדב ארגמן, ולא לכך מכוונים אלו המאשימים את תומכי הרפורמה באסון, אלא לטענה שהעברת הרפורמה הובילה לפילוג חמור, שהציג את ישראל כחלשה, ופיתה את אויביה לבחון את כוחה.

בהטלת האחריות להיחלשות החברתית על תומכי הרפורמה לבדם קיים אבסורד מובנה. כן, הממשלה קידמה רפורמה משפטית. כן, אפשר היה לעשות את זה טוב יותר, הן ברמת הרפורמה עצמה, קל וחומר ברמת ההתנהלות. דומה כי רבים בימין מבינים זאת כיום, ואין זה נדיר כלל וכלל למצוא בימין חשבון נפש על כך. אך המחאה, ובטח תוכן המחאה, בוצעה באופן שבוצעה על ידי מי שחשבו שמאבקם חשוב מספיק בשביל לחצות גבולות שעד כה לא נחצו, ובראשם עירובו של הצבא. אם אכן ההתפוררות החברתית שליוותה את מאבק המחנות היא זו שהביאה את ישראל למקום פגיע, לא ניתן להטיל את האחריות רק על צד אחד, כאילו למוחים שבחרו דרכי מחאה בעייתיות לא הייתה כל בחירה אחרת, כאילו אין להם אייג׳נסי משל עצמם, וכאילו דרך התנהלותם היא תופעת טבע בלתי נשלטת. היו מעט מאוד צדיקים בחברה הישראלית של שלושת הרבעונים הראשונים של 2023.

הפגנה, נתיבי איילון, המחאה נגד הרפורמה המשפטית
הפגנה בנתיבי איילון נגד הרפורמה, לפני כשנה. צילום: גילי יערי, פלאש 90

החברה הישראלית זקוקה להתאוששות. בשביל להתאושש, כל צד חייב לעשות את חשבון הנפש שלו, ופחות לעסוק בחשבון הנפש של הצד השני. לשני הצדדים יש די והותר שיעורי בית משל עצמם. אנשי שמאל אינם יכולים לדרוש מאנשי הימין התנצלות על דעותיהם לטובת רפורמה, בדיוק כפי שהם לא נדרשים להתנצל על עמדתם נגדה. המקום שבו גורמים מסוימים (לא כולם, אך גורמים משמעותיים) שהיו חלק מהמאבק ברפורמה, רודפים עד חורמה את מי שקידם מדיניות שלא הייתה לרוחם או אפילו רק תמך בה ודורשים את החרמתו, או לכל הפחות שיתוודה בפומבי על חטאיו האיומים ודעותיו הכפרניות, הוא מקום מסוכן, שיהפוך את חיינו לבלתי נסבלים. פסילת אנשים על בסיס דעות מנומקות שבהן מחזיקים עשרות אחוזים מהעם, היא פתרון רק למי שחפץ בחורבן.

בשמיני עצרת האחרון למדנו שלצד השני לא אכפת מה הדעות שלנו, ונזכרנו לרגע שמעבר לוויכוח, גם לנו לא אכפת. בשבת השחורה ולאחריה סיכנו את חייהם, ועדיין מסכנים, אנשים מכל הדעות, בכל הנושאים, ומכל אגפי הוויכוח שקרע את החברה הישראלית עד יום אחד לפניה. הטרגדיה שבה אנחנו מסוגלים להילחם יחד, אבל לא מסוגלים להכיר בלגיטימיות של השני בשביל לחיות יחד, חייבת להסתיים. אנחנו לא נתבעים להתנצל על הדעות. לא להימנע מוויכוח. לא לוותר על קידום מה שחשוב. רק לזכור שמאחורי הוויכוח הגדול – שיחזור, כי בעיות היסוד שלו לא נפתרו – עומדים אנשים שרובם המוחלט רוצים בטובת המדינה כפי שהם מבינים אותה. בחרו בטוב. הניחו למפלגים ולמחרימים להסתדר גם בלי העזרה שלכם.

 

כתבות קשורות

הידיעה הבאה

כתבות אחרונות באתר

Welcome Back!

Login to your account below

Retrieve your password

Please enter your username or email address to reset your password.