את הטור הזה אני כותבת בעודי יושבת על שפת הכנרת, באחד מימי הפגרה שהחלטנו לקחת בין הניקיונות כדי להזכיר לעצמנו מה היא חירות.
ואם כבר חירות, הילדים שלי שואלים למה אני מתיישבת לכתוב טור במקום להסתכל בנופי ארצנו ולטבול במים בנחת. אבל ככה זה עם השראה. היא מגיעה מתי שבא לה ונוח לה.
בזמן האחרון אני מהרהרת הרבה במושגי החירות והחופש ובקשר שלהם לחיי.
יותר מפעם אחת בחיי חוויתי תחושת חופש וחירות אמיתית. מן הסתם לא ממש הערכתי את החופש כפי שהייתי צריכה. מה שבטוח הוא שכעת, במציאות הנוכחית, אני מבינה שיותר ויותר דברים בחיי מונעים ממני להרגיש חופשייה. ובין שאר הדברים המוזרים שקורים במלחמה הזאת, גם חירותי נגזלת ממני.
מכיוון שאני לא נוטה לשהות זמן רב מדי בתחושות שליליות, ובשום פנים ואופן לא אוהבת להרגיש חסרת אונים – אני רוצה להניח פה רשימה שאוכל לחזור אליה בעתיד הלא רחוק, לסמן ולמחוק את הסעיפים בהקלה. להרגיש שהנה, בנקודה הזאת חזרה לי החירות.
ערב פרוץ המלחמה, עמדתי בפני שינוי משמעותי. ישבתי עם חברה שהיא אשת מקצוע, והיא עזרה לי לעצב את עתידי. תכננתי לאחר סוכות להתקדם לעבר שלב חדש בחיי
ערב פרוץ המלחמה, עמדתי בפני שינוי. ישבתי עם חברה שהיא אשת מקצוע, והיא עזרה לי לעצב את עתידי המקצועי. תכננתי, שבועות ספורים לאחר סוכות, להתקדם לעבר שלב חדש בחיי. כל כך הרבה גלים עכורים עברו מאז, כל כך הרבה פעמים התהפך לי העתיד והשתנו התוכניות. שום דבר כמעט ממה שתוכנן אז כבר אינו רלוונטי. והסיבה העיקרית לכך היא שכבר יותר מחצי שנה שהלב שלי שבוי.
אומנם על הדסקית שאני עונדת מדי יום רשום שליבי שבוי בעזה, ואני לחלוטין מודעת לכך שרבים וטובים אינם חשים כך או אינם רוצים לחוש כך מסיבותיהם, אבל יהיה זה שקר לומר שרק שם ליבי נמצא בלי יכולת להשתחרר.
הלב שלי שבוי בשלל מקומות. הוא נמצא בעזה, עם המחשבה המענה את נפשי על כל אחד ואחת מאחי ואחיותיי הנמצאים שם. אין לי מושג באילו תנאים הם מוחזקים, והלב שבוי במחשבה האם וכיצד יש ביכולתי לתרום ולו במעט להשבתם בריאים ושלמים. האם אוכל להקל ולו במעט על בני משפחותיהם.
את מי הוא איבד
הלב שלי גם שבוי בבתי המשפחות השכולות, ובפרט אצל האלמנות והיתומים. הוא אסור בקשר הדוק מאוד אל חייהם ואל הניסיון הבלתי נגמר למצוא מזור למכאובם. לשאת יחד איתם את העול הזה, או לפחות לעמוד לצידם בעת משאם. אינני בת חורין כל עוד לא ארגיש שתפקידי בתחום הזה אינו נחוץ עוד, ושיש בכוחם להתמודד גם ללא תמיכתי ועזרתי.
ליבי שבוי גם במלחמה הנוראה הזאת. בחיילים ובני משפחותיהם ובדאגה הנלווית לחייהם. הוא שבוי בחשש לקום מדי בוקר לבשורות איוב חדשות.
הוא שבוי בשאלת עתידם של ילדיי ובשאלת עתידי שלי. הוא שבוי בניסיונות למצוא את המילים הנכונות להרגיע אותם ואותי, בלי לטייח את המציאות שמדי פעם רועדת מול העיניים שלהם. הוא שבוי בחשיבה בלתי נגמרת על דרכים להתחזק יחד, להוסיף על עצמנו עוד קומה, עוד אחיזה באמונה שה' בקרוב ישים שלום עלינו ועל כל ישראל.
הלב שלי שבוי בביתי היפה, המרווח והמארח, שמדי פעם, כמו ברצח הנורא בשבוע שעבר של הנער בנימין אחימאיר הי"ד, המציאות מחוצה לו מזכירה לי שאינני בטוחה ומוגנת כפי שהייתי רוצה להיות. ושעוד רחוק היום שבו אהיה מוקפת אך ורק בנופים הקסומים ובחיים פשוטים, נטולי פחדים ודאגות כל כך קיצוניים.
האמת היא שיהיה זה שקר גס לומר שנשביתי רק מתחילת המלחמה, שהרי הלב שלי היה שבוי כבר קודם.
אני זוכרת את עצמי בערב פסח שעבר, זוכרת אותנו, הבנות הגדולות שלי ואני, נוסעות לבית הנשיא לפגוש משפחות שכולות נוספות, משמאל ומימין כדי למצוא דרך להרגיע את רוח העם. להוות גשר לשני הקצוות. עוד זוכרת את כאב הלב כאשר זה כשל ולא מצאנו אפילו בתוכנו מספיק במשותף כדי לשנות את המציאות העגומה שהשתוללה אז ברחובות.
כבר אז ליבי היה שבוי, בקדחת להבין איך ומה יש ביכולתי לעשות והאם אני עושה מספיק למען זה.
אני אומנם חיה את חיי, ולא סתם פתחתי בכך שאני כעת בכנרת. לצד המקומות הלא משוחררים שבי, חשוב לי שתדעו שטוב לי, טוב לנו, וברוך השם דבר לא חסר. אבל זה אינו שלם ולא כך ראוי שתרגיש בת חורין אמיתית. כזו שיכולה לתכנן את עתידה בבטחה, ללא חשש מהפתעות ותהפוכות מדי יום. שיכולה להתהלך בארצה לאורכה ולרוחבה, לחייך לכל אדם, אולי לקבל חיוך בחזרה ואולי לא, בלי לתהות את מי הוא איבד ומהי דאגתו האישית וכמה היא נוגעת בדאגות הלאומיות.
כך שבערב פסח השנה אני אומנם מלאת חופש לחיות את חיי, אך עוד רחוקה ורבה הדרך עד שאצליח לחזור להרגיש חירות אמיתית.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
