ההתקפה האיראנית על ישראל במוצאי שבת הייתה יוצאת דופן; מוזרה עד כדי כך שקשה לאפיין אותה. ההיבט החריג ביותר הוא עד כמה הייתה צפויה. הפתעה ותחבולה הן יסוד הפעולה הצבאית, אך האיראנים עשו את ההפך הגמור.
עד כדי כך זה היה תמוה: בתחילה החשש מתגובה איראנית לחיסול בדמשק גרם לצה"ל להשאיר את כל החיילים בכוננות בשבת, לפני שבועיים. אלא שאז האיראנים הסירו את העמימות ובישרו מתי וכיצד יתקיפו.
במוצ"ש הגיעה ההתקפה. האיראנים עדכנו מראש מדינות באזור במתווה, כאילו מטרתם לחבל בהתקפה. המידע זלג כצפוי לאמריקנים ודווח לישראל ולתקשורת, שעדכנה אותנו בשידור חי בשיגורים. היירוטים היו כמופעי זיקוקים. במערכת הביטחון חששו שהאיראנים מטעים או יפתיעו, אך הם נמנעו מכל תחבולה. בזכות השקיפות הייחודית הזו, מבצע היירוט של הקואליציה הבינלאומית הצליח להפיל שלל כטב"מים ורקטות בטווח מאות קילומטרים מישראל. ביום ראשון כבר יכולנו לחזור לשגרה מלאה, והאיראנים הודיעו שמבחינתם תם ונשלם.
מבלי להקל ראש בהתקפה צבאית ובתחושת הכעס שהיא מעוררת, צריך להכיר בכך שבדיעבד נראה שמבין אפשרויות ההתקפה שעמדו בפני איראן, היא בחרה באחת הקלות ביותר, עשתה הרבה כדי שלא תצליח, וכעת משתדלת לסיים את האירוע.
האיראנים עשו מעין מקבילה לפטנט הישראלי של הפצצת דיונות. בתמורה הם מרוויחים הרבה רצון טוב אמריקני
צריך לשאול מדוע איראן פועלת כך, אבל לפני כן חייבים להכיר במציאות: כשאיראן תרצה באמת לפגוע בישראל, היא לא תשגר כטב"מים ממרחק אלפי ק"מ, בתיאום מראש, עם הכרזות תקשורתיות, בשעות הלילה, ובמטרה לפגוע ביעדים צבאיים בלבד. היא תעשה הכול אחרת; רקטות, טילים וכטב"מים ישוגרו מטווח קרוב של עשרות ק"מ, בהפתעה, מתוך כוונה לפגוע גם במטרות ותשתיות אזרחיות. יכולת הסיכול שלנו תהיה נמוכה, והכי חשוב: זו תהיה יריית פתיחה לפעולה צבאית משמעותית.
אז מה קורה פה? הסיפור מתחיל כזכור בסיכול המוצלח של הגנרל האיראני הבכיר מוחמד רזא זאהדי, באזור הקונסוליה בדמשק. מי שהחליט על הסיכול החריג במתווה החריג – גם בכיר וגם באזור דיפלומטי – ידע היטב שאיראן תהיה חייבת להגיב. למעשה, ספק אם מישהו האמין שהאיראנים יסתפקו בתגובה מוגבלת, מתוחמת ומתואמת שכזו, עם קרוב לאפס תוצאות מעשיות.
מדוע האיראנים פועלים כך? הרי הם בוודאי אינם מורתעים. נתחיל ברווחים הברורים, מכמה כיוונים. כלפי פנים הם משווקים עוצמה והצלחה, באמצעות התקפת האויב הציוני. אסטרטגית הם הוכיחו שהם יכולים לפתוח לישראל עוד חזית (נוסף על עזה, הצפון ויו"ש), שבזמן מלחמה אמיתית תהיה מאתגרת. זהו היבט הרתעתי משמעותי. צבאית, הם בחנו היטב ורשמו את יכולותיהן ופעולותיהן של מערכות ההגנה הישראליות.
עד כאן המובן מאליו. השאלה הגדולה היא מדוע האיראנים דאגו לכך שיכולת סיכול ההתקפה תהיה גדולה ונזקה קטן. התשובה מצויה בהיבט הבינלאומי: ההתקפה הייתה הפקה מתואמת עם ארה"ב. לבקשת האמריקנים, האיראנים עשו מעין מקבילה לפטנט הישראלי של הפצצת דיונות – מנהג שנועד לצורכי יח"צ פוליטי וצה"לי. בתמורה הם מרוויחים הרבה רצון טוב אמריקני. ארה"ב מחויבת להבטיח שישראל תגיב באופן מוגבל, לצד עוד צ'קים נסתרים שבוודאי ייפרעו בעתיד.
בינתיים האמריקנים מקיימים את הבטחתם, ודואגים לכך שהקואליציה שהתגייסה כדי לשמור עלינו מהתקפה תרסן את תגובתנו. מה האמריקנים מרוויחים? ובכן, מבחינתם הם מנעו מלחמה אזורית. במסגרת ה"דה־אסקלציה", המדיניות הכמעט רשמית שלהם באזור, הם רשמו הישג גדול. התקפה ללא תוצאות, במידה רבה בזכותם, היא משהו שהם יכולים לדרוש מישראל להבליג עליו. הם גם מהדקים את הקשרים עם איראן, שלדעתם, כדברי אובמה, צריכה להיות "מעצמה אזורית מוצלחת מאוד". ולא פחות חשוב, הם הפגינו עליונות אזורית ביצירת קואליציית היירוטים.
הילולת הגנה
האם הסיכול בדמשק היה שווה את כל זה? ייתכן, אם כי לעת הזו אפשר לפקפק בתבונת קבלת ההחלטות אצלנו. יש פרשנים שסבורים כי מטרת החיסול הייתה להסלים את המצב כדי לגרור את ארה"ב למלחמה באיראן. אם זו הייתה המטרה, נראה שההפך הושג. ארה"ב לא רק התירה לאיראן לתקוף בעלת ברית, כלומר אותנו, עניין מסוכן וחמור כשלעצמו; באותו זמן היא גם הצליחה להציג את עצמה כמגינתנו – רק הֲאזינו לשמאל המתמוגג מביידן וה"קואליציה" שארגן – ובכך ערערה עוד יותר את מעמדנו באזור.
אחד הרווחים הגדולים של האיראנים מגיע מכיוון לא צפוי: חזרת הקונספציות הישראליות, ובעיקר "המגננה הטכנולוגית". ישראל מתגאה ביירוטים, כאילו משמעותם שהיא ניצחה את איראן. ההנהגה הביטחונית, הפוליטית וגם הציבור, כולם בהילולת הגנה. הטייסים הגיבורים, מרכזיוּת חיל האוויר, ההשקעה המוצלחת בתעשייה האווירית ורפאל – קונספציית המגננה הטכנולוגית חוזרת בטורבו.
לכן חשוב להדגיש: זו טעות והונאה, שנובעת מאינטרסים מערכתיים ומהונאה עצמית. אין ספק שהמערכות הטכנולוגיות המתקדמות שלנו חשובות ומועילות, אבל צריך לומר בבירור: הן קיבלו את מתווה ההתקפה הנוח ביותר. הכול היה ידוע מראש, מרחב התעופה ארוך, האמל"ח מוכר, לא היה שום איום מקביל והמיירטים לא היו בסיכון. זה היה דומה יותר לתרגיל רטוב מאשר להתקפה צבאית.
שום דבר לא יעבוד כך בזמן מלחמה אמיתית. אבל בישראל הקונספציות לעולם לא נעלמות, ושיקול הדעת לעולם לא נמצא. וזהו הרווח האיראני הגדול ביותר ממוצאי שבת: הקונספציה חוזרת, ובגדול, בקולות של שאננות, רהב, טפיחה עצמית על השכם ומתקפות יח"צ מערכתיות מתמשכות. בראייה ארוכת טווח, זה אולי ההישג האיראני המרכזי.
מה עלינו לעשות אחרי ההתקפה האיראנית? כשצרפת נכבשה על ידי הוורמאכט והצבא האנגלי נמלט בדנקירק, צ'רצ'יל הזהיר ש"מלחמות לא מנצחים באמצעות פינויים". כעת גם עלינו להזהיר ש"מלחמות לא מנצחים באמצעות יירוטים". במקום להיגרר לפתיחת חזית נוספת, עלינו להחליף תחילה את הדרגים הכושלים, הפוליטיים והביטחוניים. תרבות השקר והיח"צ, חוסר המקצועיות וחוסר היכולת לנתח את האיומים האסטרטגיים הפכו לסכנה קיומית. לאחר מכן יש לבנות את מערכת הביטחון, כך שתתאים לגודל ותצורת האתגרים האמיתיים. זו משימת העשור של ישראל, ואסור שכטב"מים מאיראן יסיחו דעתנו מכך.
