פעמיים בהגדה של פסח מופיע הביטוי "בכל דור ודור". בפעם הראשונה בתחילת ההגדה, בקטע המפורסם "והיא שעמדה", שבו אנו אומרים "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם". הפעם השנייה היא לקראת סיום חלק ה"מגיד", במשפט "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". בשתי הפעמים הביטוי מחבר אותנו להיסטוריה שלנו, אך בדרך שונה.
בפעם הראשונה החיבור להיסטוריה אמור להעניק לנו פרופורציות, ולהזכיר לנו את ההבטחה האלוקית להצלה מאויבינו. גם השנה אנו זקוקים לתזכורת שכבר היינו במצבים קשים. רק לפני ארבע שנים נכנסנו לפסח של בידוד מוחלט בחרדה מנגיף חדש ומאיים. קשה כבר לזכור את הפחד שאחז בנו בימיה הראשונים של מגפת הקורונה, כשהמידע על הנגיף ועל הדרך להתמודד איתו היה מועט, וחיסון עוד לא נראה באופק.
אבל נראה שפסח של השנה דומה יותר לפסח תשס"ב, לפני 22 שנה. האינתיפאדה השנייה, מלחמת אוסלו, הייתה אז בשיאה. בין פורים לפסח של אותה שנה נרצחו 66 אזרחים וחיילים. בליל הסדר התפוצץ מחבל מתאבד בין סועדי ליל הסדר במלון פארק בנתניה. 30 איש נרצחו. במוצאי חג ראשון החליטה הממשלה לצאת למבצע חומת מגן, ולמחרת החל גיוס נרחב של כוחות מילואים בצו 8. אני זוכר היטב את הימים הקשים ההם. חיכינו ללידה שהייתה אמורה להתרחש בערב פסח, כשהטלפון מהמפקד במילואים הגיע. "תכין תיק", אמר. "אם המבצע ביהודה ושומרון יתרחב גם לעזה, גם אותנו יגייסו".
חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא אחז במשך שעות בידית הממ"ד בניר־עוז, כאילו נחטף מכפר־עזה, כאילו לחם בחצרות בארי וברחובות אופקים
גם כשהחל להפציע האור, עם היציאה למבצע הצבאי, הוא היה מעורבב בהרבה חושך. במוצאי חג ראשון של פסח חדר מחבל לבית משפחת גביש באלון־מורה ורצח את דוד ורחל גביש, את בנם אברהם ואת הסבא יצחק קנר. השיר שליווה אותי לאורך אותו פסח היה הפיוט היפה מההגדה "קרב יום", המסתיים בתפילה: "תאיר כאור יום חשכת לילה". הפייטן יניי מבקש במשפט הזה שה' יקרב את יום הגאולה שהוא אור תמידי, לא יום ולילה. התחושה באותם ימים הייתה שבתוך החושך הגדול דרוש עכשיו אור חזק, כמו אור של יום, שיאיר את חשכת הלילה. מיום ליום, עם התקדמות מבצע חומת מגן, התגבר האור. הפיגועים לא נפסקו בבת אחת, זה לקח חודשים. אבל הפעולה הצבאית זקפה את הקומה הלאומית, ובהמשך גם הצליחה לנצח את הטרור ולהחזיר את האור. בסוף אותו פסח תשס"ב נולדה לנו בת. קראנו לה תאיר.
נזכרתי בחוויית האור והחושך גם במוצאי השבת האחרונה, כשישבנו דרוכים בממ"ד בעיצומה של המתקפה האיראנית. בחוץ, בחשכת הלילה, ההגנה האווירית וההגנה השמיימית האירו לנו באותה שעה כאור יום את חשכת הלילה.
כעם, פעמים רבות אנו לוקים בזיכרון קצר. כשאנחנו נמצאים בתוך משבר של מלחמה או מגפה אנחנו שוכחים להרים את הראש ולהסתכל לאחור להיסטוריה הארוכה שלנו, רצופת האתגרים. אנחנו שוכחים את הפחדים והחרדות שחווינו במשברים הקודמים. ליל הסדר הוא הזדמנות חשובה להתרומם, לפחות לערב אחד, מעל ההווה, להיזכר שבכל דור ודור סבלנו ונרדפנו, ובחסדי ה' שרדנו.
להיות שם
אם "בכל דור ודור" הראשון בהגדה דורש מאיתנו זיכרון, "בכל דור ודור" השני דורש מאיתנו דמיון. באופן פשוט, הכוונה של המשפט "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", היא שמוטל עלינו לדמיין את עצמנו שותפים פעילים בסיטואציה של יציאת מצרים. הרמב"ם שינה מעט מלשון הגמרא כשכתב "בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". לא מספיק שנדמיין במחשבה, אנחנו צריכים גם לעשות פעולות שיחצינו את ההזדהות שלנו עם יוצאי מצרים. בליל הסדר אנחנו נדרשים להזדהות עם יוצאי מצרים כדי להבין את גודל הנס, אבל אפשר, רצוי וראוי, להרחיב את החובה הזאת ולהתאים אותה לכל דור ודור עם המצרים שלו.
לפני חצי שנה, בבוקר שמחת תורה, עברו רבים מאזרחי מדינת ישראל טראומה קשה. רובנו לא היינו פיזית ביישובי עוטף עזה באותו יום שחור, אבל ההתקפה לא הייתה אישית אלא לאומית, ולכן ראוי שנחשוב ונדמיין כאילו היינו שם. חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא אחז במשך שעות בידית הממ"ד בניר־עוז, כאילו הוא נחטף מכפר־עזה לעזה, כאילו לחם בחצרות בארי וברחובות אופקים ושדרות. כאילו התמונה שלו או של יקיריו הייתה בעיתון, כאילו השם שלהם הוא שהושמע ברדיו. בכל יום ויום חייב אדם לראות את עצמו שם, גם אם יצא משם וגם אם לא היה שם.
קשה לנו לדמיין את החוויה הקשה, אבל יש לנו יכולת, ובמידה מסוימת חובה, לשכלל את הדמיון ולראות את עצמנו בתוכה. בדורנו אפשר לעשות את זה באמצעות המדיה, אבל כדי להבין קצת יותר ולהזדהות עם מה שחוו תושבי הנגב המערבי, כדאי לשמוע את סיפוריהם כשברקע הדי הפיצוצים מהרצועה, לדרוך על האדמה רוויית תרמילי הכדורים, לראות בעיניים את הבתים השרופים, לחוש את המחנק במיגונית הקטנה ולצעוד ברחובות קרבות הגבורה. כדי להכיר ולהבין יותר, להזדהות ולהתחבר ולדמיין את עצמנו בתוך הסיפור, חשוב גם להגיע לשם. פיזית.
בתוך הסיפור
לפני יותר מעשרים שנה התארחנו בשבת אצל אחותי בקריית־ארבע. בערב שבת, בדרכנו לתפילה במערת המכפלה, סיפרתי לבני שהיה אז בן ארבע שאנחנו עומדים להתפלל סמוך למקום שבו קבורים אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה, הדמויות שעליהן הוא שמע בסיפורי הגננת בגן. סיפרתי באופן אינפורמטיבי, אבל לילד זה הספיק. הוא פתח עיניים גדולות ומשתאות, ובתמימות שאל: "אז מה אבא, אנחנו בתוך הסיפור?"
אחרי כל מה שחווינו מראשית השנה, כולנו מרגישים במידה מסוימת בתוך סיפור. אלה כבר לא רק תושבי העוטף ולא רק תושבי הצפון, לא רק המפונים ולא רק חיילי המילואים. רגעי המתח במוצאי השבת האחרונה, ושולחן ליל הסדר שסביבו נשב השבוע, מזכירים לנו שכולנו בתוך סיפור גדול וארוך, שלא התחיל בשמחת תורה בבוקר ולא יסתיים מחר בבוקר.
